כל הפוסטים של Pygmalion

מה זו אהבה

כל כך הרבה זמן לא כתבתי. שאני כבר לא ממש בטוח עד כמה אני מסוגל לחזור לזה. סיכוי סביר מאוד גם, שכל מי שנהג לקרוא את הבלוג הזה כבר מזמן לא פה. כך שכנראה אני כותב פה כמעט לעצמי.

אז מה נשאר מהאדם שהייתי לפני שלוש שנים כמעט כשטיפסתי על הפוג'י וזיינתי כל מיני סיניות? די הרבה אני חושב. רק גרסא משופרת. תשמעו, אחרי הכל, הבנתי סוף סוף מה זו אהבה. כלומר, הצלחתי (לדידי לפחות) לפענח את המנגנון שלה. מן הסתם. זו לא איזושהי אמת אוניברסלית. כלומר, אם אתם טינאייג'רים מבולבלים והגעתם לפה אחרי חיפוש בגוגל של "מה זו אהבה" – קחו בחשבון שאני בנזונה קשיש בן 36 שעשה הרבה הרע בעיני ה'. וגם בעיני אמא שלו, אם רק היתה יודעת מה הוא עולל ולמי.

כל כך הרבה דיו ופיקסלים נשפכו על הנושא הזה, שקצת מביך לי לכתוב על זה ככה כלאחר יד. אבל בעצם, כמו רוב הדברים בעולם, זה די פשוט. יש כמובן, כמה סוגים של אהבה. אני אתרכז רק בסוג הכי נכסף והכי "מסתורי" כביכול – אהבה רומנטית ארוכת טווח. מה שהוליווד תמיד מראה לכם על המרקע בכל הקומדיות הרומנטיות האלה. נו, הבחור שלא רוצה להתחייב והבחורה עם החלומות על חתונה וילדים ולברדור? ואז הם נתקלים בכל מיני מכשולים וכל מיני חארות נצלנים ואז בסוף מגלים שאין כמוה/כמוהו וזה נגמר עם כיפות מתחת לחופה או עם קונפטי ביציאה מהכנסיה? אז זה.

אין דבר כזה אהבה ארוכת טווח מבלי שיהיה שלב של התאהבות. את זה כולם מכירים, שיורדים במשקל ומזדיינים כמו ארנבים כל היום ובקושי ישנים ומגלים כל רבע שעה איזה מגניב שיש את זה ואת זה במשותף ומצליחים לחשוב רק עליו או עליה. זו לא חכמה גדולה. החכמה הגדולה זה מה שבא אחר כך. כלומר, היומיום והשיגרה וה"להיות ביחד" פור אבר אנד אבר.

אז הנה התובנה הגדולה: אהבה אמיתית ארוכת טווח דומה למשחק בין גדלי אינסוף. ועכשיו יסלחו לי כל המתמטיקאים שאולי יקלעו לפה מתישהו וינחרו עלי בבוז. אני ממש לא מבין גדול במתמטיקה אבל אני רק יודע שלאינסוף יש כמה גדלים שמסומנים באות העברית – א'. את זה כל מי שהיה בתיכון אמור לדעת – אם נתחיל לספור מאפס קדימה – נוכל להוסיף מספרים עד אינסוף. אם נספור אחורה למספרים שליליים גם כן נוכל להוסיף מספרים עד אינסוף אבל, – ופה זה נהיה כיף לא נורמלי – גם בין הספרה 1 ו2 יש אינסוף מספרים וזה מין פרדוקס מתמטי שבטח יש לו הסבר ממש ממש טוב שגדל או טיורינג הוכיחו (או שלא, כבר לא זוכר) אבל זו בסך הכל המטפורה לאהבה אמיתית אז לא נתעכב על המתמטיקה יותר מדי.

ואני אסביר.

כמו שיש גדלים שונים לאינסוף יש "מערכות חשיבה" שונות שצריכות להתקיים על מנת שאהבה אמיתית וארוכת טווח תוכל גם היא להתקיים. אני כותב מנקודת ראות של גבר. אחד שנולד בשנות השבעים של המאה ה20 וכמו רוב בני ה30 של היום, דור ה-X כמו שקוראים לנו – גם אני התפלצתי במשך שנים מהמחשבה על להתחייב להיות עם אותה בחורה עד סוף ימי חיי. גם אני חשבתי שכנראה שלהתחתן זה לא ממש בשבילי. ואם אתם בגילי ולא עלתה לכם המחשבה הזו בראש והבעיתה אתכם – אז כנראה שאתם קצת סתומים. לא נורא.

למען הגילוי הנאות, אני הולך להתחתן בעוד פחות מחודשיים. ואני בטוח מעל לכל צל של ספק שהבחורה שתעמוד מולי תחת החופה היא הפרטנרית שלי לשארית חיי או לפחות לרובם המכריע מרגע זה ועד הרגע שכל מיני תולעים ובקטריות יבצעו הילולה על גופתי המרקיבה.

אז איך אני מכל האנשים והבלוגרים בעולם הגעתי למין מצב כזה בכלל? כלומר, איך נקלעתי לחופה וקידושין שמרחפים מעל ראשי בעגלא ובזמן קריב? זו מתמטיקת האינסוף הזו. כל פעם שאתה חושב את מחשבות ה"אללי!! עם אותה בחורה עד סוף ימי???" אתה למעשה דופק לעצמך את הwa ודופק אותה די חזק. באהבה אמיתית, המחשבה הזו נגרסת על המקום. אז אהבה אמיתית פרושה צינזור מחשבתי?

לא.

כלומר, לא ממש. אפשר אולי לקרוא לזה "היסט מחשבתי". וזה טריק די ישן שמשתמשים בו הרבה בא"א (אלכוהליסטים אנונימיים) ולא, אין לי בעיית שתייה (אני בקושי מסוגל להשתכר) ומעולם לא הייתי באף מפגש שלהם. אבל סיפרו לי על הקונספט הזה והוא יעיל מאין כמוהו. כי כמו שלהיות מפוכח קשה לאלכוהליסט, ככה קשה לגבר בשנות השלושים של חייו להתמודד עם המציאות הקשה של אהבה ארוכת טווח ומשמעותית. בא"א הם אומרים – "על תחשוב על מה יהיה מחר, כל יום הוא מאבק" הם יוצאים מנקודת ההנחה, שאם אתה רגיל לחיים תחת השפעת האלכוהול, המחשבה על חיים שלמים בפיכחות תגרום לך להתפלץ ולהכנס לפאניקה. מה שיגרום לך לצלול חזרה בדיוק לאותה בריכה מעופשת אליה אתה ממש לא רוצה לצלול.

אז זה מצד אחד. לחיות כל יום ולא לחשוב על המחר ברגע שמתגנבת מחשבת-פאניקה של אוי ואבוי אני הולך להתחייב.

ומצד שני – לא להפסיק לחשוב על העתיד. אבל ממש לא להפסיק.

אני לא הולך לתת לכם פה עצות של "לאשה" או "את" או, רחמנא ליצלן – ווינט יחסים.  על איך לשמר ולתחזק זוגיות כי רק מצמד המילים "תחזוק זוגיות" בא לי להקיא. זה הכי תוכנית בוקר עם פליטת ריאליטי תורנית ואברי גלעד. אבל מה שהופך את חיי הזוגיות להרבה הרבה יותר קלים מכל חיי רווקות שאי פעם נחיו על פני כדור הארץ זה תוכניות לעתיד. ולא משנה איזה. אבל רצוי מפורטות מאוד וכוללות יאכטות, בתים בכל מיני מקומות אקזוטיים, ילדים שזופים שנרדמים מתחת לשמשיות וטרקינג במקומות אקזוטיים. זה פחות או יותר מה שעובד בשבילי. או יותר נכון – בשבילנו.

עכשיו, אם אתה מסתכל על הבחורה שאיתך ואומר לעצמך שאתה לא רואה את עצמך מרדים איתה ילדים שזופים בתנוחה אקזוטית על יאכטה בגודל בית – עזוב אותך. מן הסתם זו לא היא וחבל על כל המאמץ. מצד שני, אם אתה בשלב ההתאהבות, ההתלבלבות וההתלהבות ואתה חושב על כל זה איתה – חכה שתצא מעידן הדביליות הזה ובוא להיבחן אחרי שתריבו איזה 500-600 ריבים נוראיים על שטויות ולפחות אחרי כסא אחד שבור ואיזה 4 ספלים. רצוי אלו שהיא הכי אוהבת. בשביל שתוכל להרגיש אפילו קצת יותר אשם אחר כך.

בשביל להגיע בכלל לקטע הזה של לחשוב על הדברים האלה, אתם צריכים לעבור כברת דרך מסויימת. שבגיל שלי יכולה להיות כברת דרך קצרה באופן מפתיע. אבל אתה צריך לראות אותה באור הכי לא מחמיא, כמעט או ממש לשנוא אותה, אתה צריך לראות אותה נשברת ונעמדת על הרגליים חזרה. אתה צריך לראות אותה באצילותה כמו בשפלותה הנוראית ביותר. אתה צריך להציל אותה מהתהומות הכי עמוקים ולהינצל בעצמך תודות לה מתהומות עמוקים לא פחות. אולי זה נשמע קלישאתי ופתטי. אולי זה נשמע הזוי. בייחוד כשזה בא מהפה שלי ואחרי כל מה שעשיתי ועברתי. ואלו שעוקבים אחרי הבלוג הזה ועקבו אחרי השניים הקודמים שנסגרו מזמן – יודעים טוב מאוד עם מי יש להם עסק – אבל ממש אין לי שום דבר יותר טוב להציע לכם. זה פשוט ככה.

אהבה אמיתית תופסת אותך פתאום בהבנות. ואם יש לך קצת מזל, היא גם תרמוז לך על הפעם הראשונה שתראה אותה, על הבליינדייט הראשון או מה שזה לא יהיה – שזה זה. זה מה שקרה לי. ביום שראיתי את הבחורה שאני הולך לשאת לאישה בקרוב – ברגע שראיתי אותה לראשונה, עולה במדרגות במסעדה ההיא בפריז כשמאחוריה כל השמש שבעולם שוקעת – ידעתי שהיא האחת בשבילי. ידעתי שזהו. וזו הרגשה עצומה של ניצחון. זה החיוך הקטן בזווית הפה של המלח שזרק את החבל אל סוורי המזח של איתקה בסופה המוחלט של השיבה המאוחרת.

יש עוד מיליארד דוגמאות שאני יכול להביא כל הסימנים האלה שמתכנסים לתוך מין ריצוף פלאי שמרכיב את הדרך הנכונה מתחת לרגליך הצועדות. בסופו של דבר, כמו כל אחד אחר שנמצא באהבה אני נע כאחוז תזזית בין האָ‏לֵפים, שהם גדלי האינסוף שלה – בין החיים משנייה לשנייה לבין החיים מעכשיו ועד סוף כל הקיצים.

פוג'י

האוטובוס מטוקיו פולט אותי בעיירה קטנה וריקה למרגלות הר פוג'י.  תחנת רכבת, מרכז מידע לתייר סגור מזה שעתיים כמה נהגי מוניות משועממים מעשנים סיגריות ושתי תלמידות תיכון עדיין בחופשה נכנסות לסניף של מוס בורגר. על אחד המושבים, אישה עיוורת קוראת תווים בברייל ומחייכת חיוך של הבנה. המוכרות בדלפק ממהרות לשלוף תפריט באנגלית תחת למינציה קשיחה. כולן חיוכים וצחקוקים. אני מחליט שעדיף תלמידות תיכון על מוזיקאית עיוורת ויושב מאחורי המחיצה הנכונה. בפינה אחרת יושבים שני בחורים יפנים עם תיקים גדולים וציוד טיולים. הם מדברים בטון נמוך, אני משער שבטח אראה אותם על צלע ההר בהמשך.

ביציאה ממזללת ההמבורגרים הזולה אני נכנס לסבן אילבן הקטן שליד התחנה. מנסה להחליט איזה חטיפי אנרגיה לקחת איתי ובסוף הולך על כמה וריאציות של שוקולד מארבע חברות שונות. ליד תחנת המוניות, שני אוטומטים אימתניים לממכר משקאות. אני קונה שני בקבוקים של חצי ליטר של משקה איזוטופי בטעם לימון. אחרי שאני מאבטח אותם לצידי תיק הגב הקטן אני ניגש סוף סוף למונית הראשונה הפנויה. ואומר לנהג הממהר לכבות את הסיגריה "סנגן ג'ינג'ה". הוא מתניע, סוגר את הדלת האוטומטית אחרי ונוסע ברחובות הקטנים של העיר הכבויה.

הוא עוצר עשרה מטרים לפני הטורי הענק שמסמל את הכניסה למתחם מקדשי השינטו. השעה שבע וחמישים בערב. חושך. הוא שואל אותי ביפנית מאוד מנומסת מה אני מתכוון לעשות עכשיו. אני עונה לו בעילגות שאני מתכוון לטפס על הר פוג'י. הוא חוזר אחרי מספר פעמים על המילים "פוג'י סאן" בשאלה כלא מאמין. סוקר אותי במבטו מלמעלה למטה שוב ושוב. אני חוזר ואומר לו שכן. "11 שעות מפה עד הפסגה, אתה יודע את זה?" – "האי, ווקארימשטה" אני עונה. הוא מסתכל עליי שוב. "אולי אני אקח אותך חזרה? חינם". – "סומימאסן, אי-ייה!" אני עונה. הוא מביט בי שוב, במבט ארוך. "אתה לא הולך לעשות שטויות, נכון? אתה לא הולך לעשות דברים שלא כדאי". אני מביט בו ומנסה לרדת לסוף דעתו. הוא אומר משהו על אמא ואבא שלי שאני לא מבין. אחר כך הוא אומר "קויביטו" שזה "חברה" במובן של גירלפרנד. אני לא מצליח לפענח את שטף המילים, אני אומר לו שאני לא מבין. "גומן נאסאי, ווקארימסן…" הוא מביט בי בחצי יאוש. אני מושיט לו את 710 הין שעלתה הנסיעה לפי צג המונה אבל הוא מסרב לקחת את הכסף. הוא נותן בי עוד מבט ארוך אחד, מתניע, עושה סיבוב פרסה וחוזר אל העיר.

אני מסתובב אל עבר הכביש הנכנס אל אפלת היער ומתחיל לצעוד.

כמה מאות מטרים קדימה, בדיוק לפי הדפים שתלשתי ממדריך הלונלי פלנט, הדרך פונה ימינה ואחר כך ישר. העליה מתונה. בכביש החשוך עוברות מכוניות מעטות שני טיילים עוברים מולי בכיוון ההפוך. אני מברך אותם בערב טוב והם עונים לי בפלקטיות. אני לא רואה מהם הרבה, לשניהם יש פנסי ראש בוהקים. אני ממשיך לעלות עד שאני מגיע למקום שבו הכביש הופך לדרך עפר. שלט קטן מציין שפה מתחיל שביל העליה להר פוג'י. 11 שעות, 19.5 קילומטר עד הפסגה בגובה 3766 מטר מעל פני הים.

עד כאן הכל בסדר.

השביל מוליך אותי רחוק מן הכביש ומרחש המכוניות החולפות והוא הולך וצר. פנס המאגלייט שלי מאיר בחוזקה אבל האור נחלש רבע שעה יותר מאוחר, כשכבר לא שומעים כלום חוץ מהצעדים שלי על אבני השביל. אני עוצר לרגע בשביל לשתות ולהדק רצועות. אחרי שאני מחזיר את הבקבוק למקומו אני פתאום שם לב שהיער שקט נורא. בהתחלה אני לא שם לזה יותר מדי לב, אבל עם ההתקדמות שלי והחלשות נוספת של אור הפנס אני הופך מודע יותר ויותר. השביל הופך למין פס פתלתל וצר העובר בין שורשים חשופים על אדמה טרשית אפורה כהה. אני מאבד אותו כמה פעמים ומוצא אותו מחדש. למרות שהסוללות בפנס חדשות לגמרי אורו ממשיך להחלש בעקביות. באיזשהו שלב אני כבר לא בטוח שאני על השביל הנכון. אני שולף את המצפן הקטן שהבאתי, מאיר עליו בפנס ומגלה שהמחט מסתובבת לכל הכיוונים מחזה די מוזר שהופך מפחיד כשאור הפנס למעשה נכבה לגמרי וכל מה שנותר הוא סימני זרחן שפונים לכל רוחות השמים כאחוזי אמוק. אני מתחיל להבין שמשהו לא בסדר. העלטה רק מגבירה את המחשבות על השקט המוזר. איפה אני?

העיניים מתרגלות לחשכה לאט לאט ובעזרת הירח המלא שמפציע מדי פעם מבעד לעלווה הצפופה מאוד אני מצליח לזהות איכשהו את השביל שממנו סטיתי. אני חוזר אליו בשמחה מהולה בפאניקה ו"רוכב" עליו במהירות עד שאני מגיע לגשר מעל ערוץ עמוק. אני מתיישב באמצעו וגומר את אחד משני הבקבוקים שהבאתי. האוויר הופך קריר, אני מסיר מעליי את הטי-שרט הלבנה ולובש את החולצה הטרמית השחורה שהבאתי. אין רוח נושבת בעלים, אין קולות של חיות או רחשי חרקים, לא הצרצורים הייחודיים לקיץ היפני ולא קרקורי צפרדעים. אני מחליט להמשיך לנוע, מתוך פחד, מתוך אימה ומתוך רצון להמנע מכל מחשבה.

בערך שעה מאוחר יותר אני מגיע לקרחת מנוקדת באבני מצבה מחודדות. לפי דפי המדריך, מדובר באתר קבורה עתיק שלידו אני אמור למצוא מסעדת אטריות סובה. עדות אחרונה לציביליזציה לפני התחנה החמישית. מבנה העץ הקטן של ה"מסעדה" סגור וחתום כמובן, השעה כבר 11 בלילה אבל נראה שהמקום, שנראה יותר כמו בוטקה משופצר של גזלן מאשר מסעדה, לא היה פתוח מזה עידנים. אני מתקדם עוד דרך האתר מנצל את העובדה שהירח גלוי לגמרי מבעד לעצים. משום מה, המצבות דווקא מרגיעות אותי קצת. אחרי ככלות הכל, מדובר באבן מסותתת מעשה ידי אדם, לא הטבע הזר והמוזר שעטף אותי בשעות האחרונות.

ואז אני מבחין בו.

הוא יושב על גזע עץ במעיל צהוב, קצת לצד הדרך. באור הירח אני מצליח להבחין בתווי פניו, עיניים עייפות מאוד, אדומות מאוד ועצובות מאוד. פרקי ידיו שמוטים על המרווח שבין ברכיו, הוא נראה מאוד מאוד רע. "כמו אדם גוסס" אני חושב לעצמי. משהו במבט שלו דוחה אותי, לא מפחיד, דוחה. משהו בו אומר לי "אל תתקרב, אני כבר לא פה בעצם" אני לא מעז לפצות פה. מסובב את הראש ומחיש צעדי, אני נבלע בתוך הסבך.

הלב דופק במהירות, אני שוב בעלטה נוראית, כתמים כסופים של ירח מרקדים נגוהות על השורשים החשופים של היער הנורא הזה. עוד כמה מאות מטרים ואני מבחין בשלט לבן גדול עם סימון של שביל הטיפוס לצמרתו של פוג'י. שוב שמחה מעורבת בפאניקה, לפי המדריך יש לפחות עוד שלוש שעות של טיפוס אינטנסיבי עד שאגיע לתחנה החמישית. התחנה שממנה מתחילים רובם המוחלט של המטפסים על ההר. אני לא יודע אם אני אוכל לעמוד בעוד שלוש שעות של טיפוס, מעידה וכתמי כסף מרצדים בשקט הנוראי הזה. אני חושב על החדר שלי במלון הפאר שבלב גינזה, על האיקבנה, החלון הענק שצופה על העיר מהקומה ה20. על ט' שמחכה לי בין הסדינים מתחת למזגן…

מולי מדרגות חצובות ענקיות וטורי אבן ענקי. אני מבחין בו בברור, כמו גם בשני קופי אבן מוזרים לשני צידיו. אני לא יודע עוד כמה זמן אני אוכל להמשיך לשמור על שפיות במקום הזה. אני נע בין סצינות של סרטי אינדיאנה ג'ונס לסרטי אימה יפאניים. עשרה צעדים מעבר לטורי מזרה האימה ואני שומע סדרה של אנקות אנושיות לגמרי, אבל מרוחקות. איפשהו מצד ימין, נשמע כאילו מישהו נאבק על חייו. אני עוצר, מתיישב באמצע הסבך, בינות לשורשים המתפתלים על הקרקע הטחובה ואני מנסה להרגיע את עצמי. אני לא יכול. הלב שלי דופק במהירות, האנקות הולכות ומתעמעמות, הולכות ונחלשות ואז כלום. שוב, שקט, שקט שמאיים לרצוח אותך. וכתמי הירח על הגזעים ופיתולי השורשים. אני חייב לברוח מהמקום הזה. אני מתחיל לטפס כאחוז אמוק, רוכב על ה"שביל" הצר. הפה שלי יבש. 500 מטר יותר מאוחר אני מגיע לתחנה הראשונה. זו בקתת עץ חצי הרוסה עם פתח רבוע בגודל של 80 ס"מ על 80 ס"מ. אני מאיר עם הפלאפון שלי לתוכה ורואה רק הרס. חוץ מהקיר המרוחק ביותר, עליו יש סימנים באדום ומשהו שנראה כמו מקדש מאולתר עם המון בקבוקים חצי מלאים בנוזלים בצבעים שונים. אני מחליט שכדאי שאמשיך מכאן וכמה שיותר מהר. על אבן מלוטשת קטנה כתוב ביפנית שזו התחנה הראשונה. בא לי לחבק את האבן הזו, כל מה שמלאכותי, כל מה שלא עשוי מעץ או שלא נראה כאילו הוא הולך להתמוטט או לגסוס.

בין התחנה השניה לשלישית אני כמעט ונשבר, אני מרגיש שמשהו הולך להינתק בתוכי, משהו גורם לי לרצות פשוט לשכב על רצפת היער ולהטמע לתוכו. שייקח אותי אם הוא כל כך רוצה, עם השקט שלו, עם המקדשים המאולתרים שלו, עם העיניים האדומות של שוכניו וקופי האבן שלו שעליהם מטיילות קרני ירח כסופות. וכאילו הוא שומע אותי, אני מועד וידי נשלחות אינסטנקטיבית אל האדמה הלחה. דמעות של תסכול ויאוש פורצות ללא הזמנה. אני משתנק, הגרון שלי יבש ואני בולע אוויר. הלב שלי דופק חזק ואני מרגיש איך כל פעימה שולחת גלי סחרור אל ראשי. היער קורא לי אליו. היער רוצה בי. "רק תשכב… רק תשכב קצת… תנוח… אולי תישן קצת? אולי תישאר איתי ותמשיך מחר…? כן, תמשיך מחר… באור יום יהיה עדיף…" אני עדיין על ארבע, מביט אל האדמה והשורשים ואז הרציונל עושה קיק אין. קום, תתיישר. תחשוב בהגיון. יש לך עוד שעה וחצי או שעתיים. אתה עייף אבל עדיין בכושר. אתה חייב להמשיך, זה רק יער. ואם מצאת את הדרך שלך עד כאן, תמצא את דרכך אל התחנה החמישית. אני מרים את הראש, וכמו מתוך חלום, מבעד לעצים, אני רואה סוף סוף את הפסגה של ההר שעליו אני מטפס, הירח לימינה, מאיר נגוהות את קווי המתאר. זה שחור ההר על שחור הלילה. ובלב ההר, קצת מעליי ועד הפסגה יש זיג-זג של מאות אורות קטנטנים. עוד אנשים, בדיוק כמוני, שרוצים באותו הדבר.

אני מתרומם מהמקום בו מעדתי, מוחה את הזעה הקרה מהמצח, מחזיר את מבטי אל השביל הנעלם וממשיך לצעוד.

שעה אחר כך, אני מגיע לתחנה החמישית.

מרמור וגרגור הגנרטורים, הפרוז'קטורים, לכלוך שהשאירו מטיילים אחרים, כל אלו הופכים לכל כך נפלאים. היער נגמר מאחוריי, מולי רק הזיג-זג הזוהר, טרשים ואוויר קר. אני עוצר לעשר דקות, ממלא את הבקבוקים ואוכל בערך חצי מחטיפי האנרגיה שהבאתי איתי. אחת בלילה, כל שוכני התחנה ישנים כנראה, אני לא מתכוון להעיר את האחראים למרות שנורא בא לי לקנות סוללות חדשות ועוד מים ואולי קצת שוקולד. אני מרגיש מחודש מעשר דקות של מנוחה. אני בגובה 2350 מטר, אמצע ההר. חמש שעות נאבקתי ביער. למחרת אגלה שמדובר היה באאוקיגאהארה – "ים העצים" או יער המוות היפני. במשך אלפי שנים היפנים היו מביאים אליו את החלשים והזקנים על מנת שימותו בו ברעב ובקור. כיום הוא אתר פופולרי בקרב מתאבדים.

קצת לפני התחנה השביעית התחלתי לפגוש באנשים, הרוב יפנים, חלקם מערביים. כולם היו חברותיים מאוד וידידותיים. בתחנה השביעית מצאתי סוף סוף גזלן פתוח. המחירים היו מטורפים. 7 יורו לבקבוק מים של חצי ליטר, 12 יורו לשתי סוללות אצבע, אבל לא היה אכפת לי, פשוט שמחתי שאני חי, שאני נושם, שאני עדיין מטפס למעלה. שהכל בסדר ושהיער ההוא הוא רק מסה בגוונים של אפור כהה איפשהו מתחתיי. האוויר היה קר, קר מאוד. הטיפוס היה די קשה, בכמה מקומות חייבים להעזר בידיים. האופק כבר התחיל להתבהר. ניסיתי להגביר את הקצב אבל באיזשהו שלב הבנתי שהשמש תעלה לפני שאספיק להגיע לפסגה ואין מה לעשות. אבל כבר הייתי מעל לשכבת העננים והערפל, זה כבר לא ממש היה משנה.

כשהגעתי לתחנה השמינית, כבר היה אור מספיק בשביל לכבות את הפנס. ואז, פחות מדקה אחרי שהגעתי לתחנה התשעית, בגובה 3600 מטר מעל פני הים, בשעה חמש ותשע דקות בדיוק,

השמש התחילה לזרוח.

בהתחלה זה היה דיסק אדום בוהק, זוהר, רוטט, מושלם, שהתרומם לאיטו מתוך ים של לבן לים של לבן יותר. ואז זה נראה כאילו הוא פשוט נותר שם לכמה שניות ארוכות. יוצר תמונה מושלמת של דגל יפן. עיגול ענקי ואדום על רקע לבן ללא אופק, ללא נשימה.

כל האנשים סביבי עצרו באחת, את הדיבור, את הטיפוס, את האכילה, את העישון. עשרות אנשים כרעו ברך אל מול השמש העולה, גם אני הורדתי את ברכיי אל האדמה הוולקנית, מבלי לשים לב למה אני עושה. זה היה, בצורה הכי מושלמת, הדבר היפה, השקט, והשליו ביותר שראיתי מעודי. כמה יכולתי עוד להחזיק? מאתיים מטר מהנקודה הגבוהה ביותר ביפן, בכיתי כמו ילד, בכיתי בדמעות ארוכות שחתרו באבק האפור שכיסה את לחיי, בכיתי החוצה את כל השנים הרעות, את כל השנאה, הפחדים, האכזריות, בכיתי החוצה את יער המוות, את כל העולם בכיתי לתוך חריצים אפורים בלחיי.

זה היה בוקרו של העשרים וארבעה באוגוסט שנת אלפיים ועשר. יום הולדתי השלושים וארבעה. בפעם השניה באותו היום, נעמדתי על רגליי. לרגע, הכל הסתחרר בגוונים של ירוק, מבעד להבזקים והסחרחורת הכבדה של חוסר החמצן, נדהמתי לראות עשרות אנשים סביבי מנגבים דמעות, כולם. חייכתי חיוך סדוק, הפנתי את גבי לשמש העולה

ועליתי אל הפסגה.

חזרה לנאנג'ינג

מהקומה ה19 אני יורד במעלית המזדקנת של מלון ג'ינלינג בנאנג'ינג. לפני שבע שנים כששהיתי בו לראשונה הוא נראה לי מפואר ומעוצב להפליא, היום הוא נראה בלוי ועייף. רחבת השיש עם המזרקה במרכזה, פסלוני הברונזה של הדרקון והנמר, הקבועים בגומחות בקיר מאחורי דלפקי הקבלה העצומים כולם משרים עליך את אותה התחושה שתחוש ביום שתחזור לביתך ותגלה לראשונה שערות שיבה בצדעי הוריך.

לבוש בשחור כולי, אני מנסה לתרץ את הבחירה הוסטימנטרית שלי במקצוע שרכשתי ובאיזשהו אידאל אסתטי כזה או אחר, אבל אני יודע שזה הכל בולשיט אחד גדול. אני במצב רוח שחור ושחור בחוץ ושחור יהיה הערב.

השעה חצות, ובקומת הבאר רק שני שולחנות אליהם מסובים ארבעה גרמנים שעסוקים בלהתלהב מהאייפאדים שלהם. אני מסתכל עליהם בבוז, בעיקר כי גם לי יש, ואת שלי אני לא שומר באיזה כיסוי פלסטי מכוער. אתה יכול ללמוד הרבה על רמת התרבות של האנשים מדברים קטנים ואידיוטיים מהסוג הזה. כל האנשים שמשאירים את הניילונים שמוצמדים למסכים (מכל סוג שהוא) במפעל הייצור על מנת לשמור על המוצרים במצב מושלם במהלך ההובלה אל צרכן הקצה – התבררו ללא יוצא מן הכלל כאווילים מטומטמים בשלב כזה או אחר. יצא לי כבר לראות סינים שמסתובבים עם משקפי רייבאן שעליהם מדבקה אליפטית "UVA UVB ויש המגדילים עשות ומשאירים אפילו את תווית המחיר המחוברת לחוט.

הבאר בכלל מתברר כסגור. עיני הגרמנים עוקבות אחרי נפשי היהודיה בעוד היא יורדת במדרגות חזרה אל הלובי. על משטח הדריכה אני נעצר לרגע ומביט מבעד לקיר הזכוכית הענקי ברחבת העצירה שבחוץ. מונית וולקסווגן סנטנה בצבע ירוק מטאלי עוצרת בדיוק באותו רגע. הנהג מחכה. «בשבילי" אני חושב. בשבריר שניה אני מחליט. יורד במהירות במדרגות. הבלבוי פותח את הדלת בתאום מושלם עם קצב ההתקדמות שלי לעברו. אחד אחר פותח את דלת המונית עבורי. אני מחליק למושב שליד הנהג (בסין, בניגוד להרבה מקומות אחרים – זה מקובל מאוד) ואומר לו בסינית "1912 » הוא בוהה בי תוך שהוא מנסה לפענח מבעד להגייה הכנראה מאוד שגויה שלי ושש שנות הלימוד שלו – לאן אני רוצה להגיע ואז חוזר אחרי בהדגשה יתרה: « אי, ג'יו, אי, אר – האדה האדה" כולו מבסוט מזה שהבין מה רוצים ממנו. אני בינתיים חושב שזה שהגה את השם של מתחם הבילויים הזה שבו זרים סליזיים כמוני יוצאים לצוד בחורות סיניות סליזיות לא פחות – היה כנראה גאון, או פריק של היסטוריה ומעריץ של סאן יאט סן או שניהם ביחד. אני אישית מקווה ששניהם, ובשמחה הייתי מזמין אותו לדרינק.

כשאני במסע עסקים או סתם מסע, אני הופך לאדם אחר, בין הניכור האוטומטי של מגבות קטנות לניגוב ידיים וקערת הפירות לבין הג'ט לאג והמשימה שעליי לבצע נוצר מעין ואקום נפשי שלתוכו גולש הרבה מהחלקים היותר אפלים באישיות שלך. דברים רדומים, רגשות עצורים. כולם פתאום פוצחים בשירה אדירה: אתה אמנם בודד, אבל בוא ונעשה עם זה משהו. בודד בחיי היומיום זה אפור ורגיל. בודד במלון, בעיר זרה אלפי קילומטרים מהבית והשתקפויות של שלטים בסימנים של כתבים עתיקים על כל חלון של כלי רכב שנושא אותך משם לשם אחר – זה כבר הירואי. זה כבר חומר לסרטים, ספרים ואולי אפילו בלדות.

ברחובות הפנימיים של 1912 אני רואה אותן עוברות במכנסונים קצרצרים, עקבי סטילטו וגופיות צמודות. אני חושב שהסיניות למדו הרבה דברים בשש השנים האחרונות – כולל להתלבש וללכת על עקבים גבוהים. היצר הפראי שלי גועש ומתנפץ לאלפי רסיסים של כמיהה בקיבורת חזי. אלוהים אדירים, הן כל כך יפות! כל כך מושלמות! עם ריח מדוייק של בשמים צרפתיים יוקרתיים בחום ובלחות הבלתי אפשריים האלה שלא מפסיקים במשך חודשים מיוני עד ספטמבר. אני חושב על זה שהן בטח בשנות העשרים המוקדמות של חייהן ושאני כבר בן 34 כמעט. אני בדרך להיות סוטה זקן ומטונף. וכמו כל סוטה זקן ומטונף לעתיד אני גם משוכנע שזה בדיוק מה שהן מחפשות.

אני נכנס לבלו מרלין. המקום חצי ריק. אולי בגלל שהלהקה קצת באוף באלאנס. שתי הזמריות הסיניות דווקא לא רעות אבל קצת צעקניות מדי. אני מתיישב על הבאר ומסתכל סביבי: על הכורסאות סרוחות שתי אסיאתיות שללא ספק אינן סיניות הן מדברות אחת עם השניה בשיעמום גלוי. על שני שולחנות גבוהים ועגולים מסובות שתי קבוצות של בני ארבעים פלוס וולגאריים בליווי שתיים שלוש סיניות אמורפיות בשנות השלושים המאוחרות במקרה הטוב. מימני שניים שלושה זוגות סינים מאוהבים ומעצבנים ומשמאלי, על הדלפק הניצב – שתי הבחורות היחידות ששוות משהו. וכשאני אומר שוות משהו – אז באמת שוות. בסביבות המטר שבעים, לצערי בג'ינס, אבל זה סקיני, בשביל שידעו שהרגליים. וזה. אחת מהן בחולצה צמודה ושדיים מושלמים. שני תפוחי פינק ליידי בתוך חזיית שקר כלשהו. שיער שחור ארוך וחלק, פנים חתלתוליים. מעשנת. השנייה – חולצת סאטן ירוקה צמודה, תספורת קלאסית שקילפה אולי מפרסומת ישנה של שנגחאי pre 1937. זה דווקא מתאים לה נורא ולפרצוף הקלאסי שלה עם העיניים הנדהמות. משני צידיהן של שתי הסחלביות הנהדרות האלה – שגר שכנראה הגיע משני השולחנות הוולגריים. אחד, כושי שחושב את עצמו אבל הוא בגיל כבר מבוגר מדי בשביל להיות כושי מגניב והשני איזה קרח שמן בחולצת פשתן לבנה. מהסוג המזיע. הם משתדלים נורא קשה, באמת משתדלים. הכושי הצתוות לירוקה והחתלתולה מצוותת לשמן המזיע.

התחלתי את הערב עם לונג איילנד. באמת לא ברור למה בחרתי במשקה כזה של כוסיות, כשהגיעה הכוס הגבוהה עם הקשים עשיתי כמיטב יכולתי לצמצם את הנוכחות של הדרינק המפליל הזה בקרבתי. והזדרזתי להזמין דאבל ג'יימסון און דה ראקס. בבאר שלא מגיש סינגל מאלטים (או שמגיש, אבל זה גלנפידיך הבנזין עם תמונת האייל) עדיף תמיד לשתות וויסקי אירי עם קרח ולא את אחד הסקוטים המעורבבים שלכולם טעם חריף מדי. משקה של גברים לא יכול לבוא עם קשית. כוס וויסקי קטנה עם קרחונונים עושה פלאים למוראל החטיבתי. לפיכך, משסולקה הכוס הטרנסקסואלית משדה ראייתי פצחתי מיד במלאכת האקסטרקציה. אני גבוה, מה שמאפשר לי לשבת בתנוחות משדרות נינוחות ושררה מעל הדלפק. אחרי אינספור צפיות בסרטי סמוראים ישנים בשחור לבן פיתחתי לעצמי, או יותר נכון – סיגלתי לעצמי – סגנון ישיבה בבארים שכל מהותו שמירת הסדר הציבורי ביפן ועריפת ראשים בחרבות קיטאנה.

הן שתיהן מסתכלות לעברי, מדי פעם. וזה בגלל שאני עושה להן את עיני הזאב הכחוש שלי. אחרי הצטלבות המבט הראשונית, אני מחייך חיוך רחב וממזרי. אני לא מכיר הרבה בחורות שנשארות אדישות לזה. רוב הבחורים יבחרו או בזאב או בחייכן ובכך יסתמו את הגולל על 90 אחוז מהנסיונות. העניין פשוט: בשביל להחליף בין הסגנונות צריך קצת סטייל, קצת ניסיון והרבה הרבה בטחון עצמי. אני חושב שמה שעושה להן את זה, לרוב הנשים בעולם זה הבטחון העצמי. משחק המבטים הזה בעצם משדר להן: «אני יודע בדיוק מה אני רוצה, אני יודע איך להשיג את זה אבל אני גם לא לוקח את עצמי יותר מדי ברצינות. אה, ואת די מוצאת חן בעיני אגב".

שני החתייארים מבחינים במתרחש ומשגרים לעברי מבטים רושפים. אני מתעלם באלגנטיות. השמן מצביע מספר פעמים על מועדון הריקודים הרועש שמעבר לרחוב הפנימי וצועק מעל המוזיקה לחתולה הברות שנבלעות במוזיקה החיה. הכושי שם את היד שלו מסביב למשענת הכסא של הקלאסית בחולצה הירוקה, כאילו שזה יעזור לו במשהו. באיזשהו שלב הוא מסמן משהו לשתי הסיניות הצעקניות שעל הבמה והן עושות לו סימן שיעלה בסגנון מיטב עדות הקריאוקי. הוא עלול להגדיל את הסיכויים שלו בצורה ניכרת אם יפצח בשירה איכותית רוויית כאב משדות הכותנה של אבות אבותיו. הוא מסובב את הגב אל הקהל וכשהוא מסתובב, המיקרופון צמוד למפוחית שצמודה לפה שלו. הוא מזייף נורא וזה נשמע כמו בולשיט אחד גדול. הבחורה בירוק מציתה סיגריה ולוגמת מהכוס שלה. אפס. הלך עליו. כשהוא חוזר למקומו, במקום להקביל את פניו בתופים, במחולות ובזעקות גיל היא בדיוק קמה בשביל לפזז בסביבת שולחנות הסליז. המסר די ברור, קשישא. זמנך עבר.

אני חושב לעצמי אם גם אני בגילם עלול לעשות מעצמי צחוק ולפקשש בצורה מחפירה שכזו ואז אני אומר לעצמי שזה הכל עניין של סטייל הרי. שני המזדקנים האלה הרי מעולם לא הקדישו לזה מחשבה. מן הסתם הם מעניינים בדיוק כמו המפוחיות וחולצות הפשתן המיוזעות שלהם. זה כל מה שיש להם להציע. ובגילם צריך להציע הרבה יותר. כי הרי מראה וגוף כבר אין להם. אם אני אדרש לפיתוי נימפות שכאלה בגילאים מתקדמים, נאמר, בעוד עשר או עשרים שנים, אני אעשה את זה. ואני אעשה את זה כמו שצריך.

הכושי עשה את שלו, הכושי הבין והכושי למעשה הלך קצת אחרי שהקלאסית בירוק חזרה למקומה שעל הבאר. לפני כן, הוא ניסה לשכנע אותה גם הוא לסור עימו למועדון המעכסים ממול. היא סרבה בנימוס, אחר כך, הם הצטלמו, השמן עם הפשתן צילם אותם. ואז הכושי צילם את השמן עם החתולה. ככה יוכלו להתרברב בפני החברים בבית או בפייסבוק ששגלו מלוכסנות בלילה של טירוף חושים. הפלאש מהמצלמה הדיגיטאלית חושף בברוטאליות את העובדה שלחתולה יש עור פנים רע. אני מאבד עניין בגזרתה מיד וממקד את מאמציי בירוקת המחשוף מתקופת הבוקסרים. היא נותנת לי מבט שלא משתמע לשתי פנים. אני אוסף אליי את הג'יימסון המקורחן ובצעד בוטח תוך אמידת מידת שכרותי (יש עוד הרבה מקום, זה בסדר) אני מתיישב לצידה בחיוך רחב. « היי, וואט איז יור ניים" – במשפטי פתיחה – הכי טוב זה גם הכי פשוט. היא הוגה איזה משהו עם יה וג'ינג שאני שוכח מיד. אני טוב בחולצות סאטן ירוקות, לא בשמות.

אני שואל אותה מה היא רוצה לשתות, היא אומרת שכלום. אני שואל מה החברה שלה שעדיין נאבקת בחולצת הפשתן המיוזעת רוצה לשתות וגם החברה שלה לא רוצה כלום וזה נראה לי בהתחלה מוזר אז אני מזמין לעצמי עוד וויסקיקרח. בזמן שהברמן מוזג, היא פתאום אומרת לא לא ומנסה לעצור אותו. היא אומרת לי שהיא רוצה שנעבור למועדון ממול ואם זה בסדר מבחינתי. אני אומר שבטח. הברמן מגיש לי את המשקה, היא מנסה לפתוח בדיונים איתו שיחזיר את המשקה אבל אני אומר לה שזה בסדר, בשביל 30 יואן אני לא הולך לבכות. אני משלם לשדוף המברמן ומוריד את הדרינק בשלוק. הג'ינג הירוקה פותחת עיניים גדולות. אני מחייך ונוגע לה באף עם האצבע. זה מצחיק אותה. היא נותנת לי יד ואנחנו עוברים על פני הכושי והפשתן בדרך החוצה אל המועדון ממול.

בתוך קהל עצום של אנשים היא מובילה אותי כשהחתולה הולכת לפניה, זה נראה כמו ימיה האחרונים של סדום או פומפיי או כל מטרופוליטן סליז שהוא לפני אסון נורא. יותר טעון מזה לא יכול להיות. כל הבחורות יפות בצורה מכאיבה, כל הבחורים חרמנים משולהבים. אחת לעשרה מטרים עומד שוטר חמוש במדים וכובע ושומר שאף אחד לא יפרוץ בהשתוללות קונג פו עם מקלות וחתיכות מהתפאורה. אנחנו מתיישבים על מושב מעור מול שולחן עגול קטן. שדוף מקומי צץ מהשד יודע איפה בתוך שניות ושם בידי חתיכת עץ מצופה בנייר גלוסי משני צדדיה. זה תפריט. והוא כולו בסינית. והמחירים בו אסטרונומיים. אני נזכר שבדרך עברנו על פני קיר זכוכית שמאחוריו היו בקבוקים ענקיים של קוניאק הנסי XO. זה הבראנד שאני הכי שונא בקוניאק. שום דבר טוב אף פעם לא צמח מקבוצת LVMH בכל מקרה. מדובר ללא ספק בקטע קוניאקוקינקי. זה הtheme של המועדון. גוט איט. אני חושד שנפלתי למלכודת של שתי בחורות שכל מהותן פיתוי מבלים לתוך המועדון אבל אני פוסל את זה על הסף. אני אחד, וההם היו שניים והיו להם עוד חברים שבטח היו מצטרפים, מה גם שהם התחננו לעבור לפה. זה לא קוסט אפקטיב. והסינים הם עם מאוד קוסט אפקטיבי. אי לכך ובהתאם לזאת, מדובר כנראה בבחורות שרוצות לכייף על חשבוני בלי שום אג'נדה מטעם. זה כבר פחות מקשה על מצפוני הגברי האידיוטי ואני אומר להן שתבחרנה מה שהן רוצות. אם כבר להשתולל הערב, אז עד הסוף. ג'ינג הולכת על המחיר הכי נמוך בתפריט ומבקשת חצי מהכמות. זה יוצא כולה 210 יואן, 25 יורו במקרה הכי גרוע, שזה אולי שני דרינקים בפריז. בתוך חצי דקה צץ לו שדופון אחר עם דלי קרח שבתוכו שישה בקבוקי בירה צהבהבים. מין סוג של קורונה סינית. ג'ינג אומרת לי שהיא גוד גירל. ושהיא כבר שתתה הרבה וזה סתם בשביל הזמנת המינימום. אני אומר לה שתפסיק להתנצל ושזה בסדר ושאיי דונט קר. אז היא אומרת שאני וורי סוויט והיא נותנת לי נשיקה ואוחזת בידי ומושכת אותי אל המעבר שמעבר לשולחן הבירות בכדי שארקוד איתה. אני מחליט שאין לי במה להסתכן. גם ככה כולם פה מגוחכים להפליא. כאילו, הם סינים. מה. מה כבר יכול להיות.

כלום.

אני רוקד איתה והיא מאוד נהנת. ואז היא נצמדת אליי ומתחילה לרדת ולעלות תוך שהיא מניעה את הגוף המושלם שלה ימינה ושמאלה בחושניות. אני משלים את תנועותיה ופתאום חושב על גאושין שלי הבחורה מנאנג'ינג שחילצתי אז, לפני שש שנים וחצי מלפיתתו של איזה שמן בארים מפושתן אחר. גם היא הכריזה עליי כ"וורי סוויט" וגם היא רקדה איתי בדיוק ככה. בא לי לבכות. זו היתה תקופה קשה מאוד בחיי וגאושין היתה האור היחיד שהבליח באפלה. היא היתה מתוקה ונדיבה ומבינה למרות שלא ממש תקשרנו ורבאלית. או אולי בגלל שלא תקשרנו ורבאלית. אולי זה קטע של בחורות מנאנג'ינג, אולי זה קטע של בחורות מסין. אולי זה קטע של אנגלית קלוקלת ומוזיקה רועמת. אולי זה החסך העצום באהבה שרוב תושבי כדור הארץ נושאים בחובם כמו אבן כבדה וקרה. אני לא יודע, אני לא יודע מה. אבל פתאום רציתי רק להחזיק אותה בזרועותיי, רק לחבק. רק להרגיש. כבר לא הייתי השחור שהחליק לתוך מונית ירוקה, כבר לא הייתי האשמאי הזקן שאולי אהיה.

ואז התחיל שיר סלואו סיני וכל הדיסקוטק הימהם את המילים. רקדתי איתה צמוד והיא התחילה לבכות. ממה שפחות או יותר הבנתי, היא יצאה להרוס את עצמה אחרי שנפרדה מהחבר הגרמני שלה. (נאנג'ינג שורצת גרמנים מזה עשרות שנים) אני או סוג של ריבאונד או השד יודע מה. אבל לא היה לי ממש אכפת. מה שרציתי היה לי. וזה מגע אנושי מתחת למזגנים האדירים והבאסים המרעידים. נישקתי את הדמעות שלה ואמרתי לה שהכל יהיה בסדר. כי מה כבר יכולתי לומר? לו היה מדובר בבחורה ישראלית, קרוב לוודאי שלא הייתי מגיע בכלל לסיטואציה כזו ואילו כן – הייתי בטח אומר לה משהו מתוחכם שהיה גורם לה לחשוב בצורה רלטיבית ולהתעודד. אבל הייתי בנוכחותה של "אה גוד נאנג'ינג גירל" שעובדת בחברה לייצור ספות או וספות או משהו שנגמר בהברה פתוחה. אז גו פיגור.

כשחזרנו לחברה החתולית שלה שלמעשה לא דיברה בכלל אנגלית היא פשוט התיישבה עליי. הביטה לי עמוק לתוך העיניים, כאילו היא מנסה למצוא את היצור האפל שישבור לה את הלב בפעם הבאה. אחר כך זה פשוט בא. היא נישקה אותי את אחת הנשיקות האלה של קח אותי, אני סקרלט או'הרה ומחר, אולי, בעצם לעולם לא יבוא.