ארכיון חודשי: אוגוסט 2010

חזרה לנאנג'ינג

מהקומה ה19 אני יורד במעלית המזדקנת של מלון ג'ינלינג בנאנג'ינג. לפני שבע שנים כששהיתי בו לראשונה הוא נראה לי מפואר ומעוצב להפליא, היום הוא נראה בלוי ועייף. רחבת השיש עם המזרקה במרכזה, פסלוני הברונזה של הדרקון והנמר, הקבועים בגומחות בקיר מאחורי דלפקי הקבלה העצומים כולם משרים עליך את אותה התחושה שתחוש ביום שתחזור לביתך ותגלה לראשונה שערות שיבה בצדעי הוריך.

לבוש בשחור כולי, אני מנסה לתרץ את הבחירה הוסטימנטרית שלי במקצוע שרכשתי ובאיזשהו אידאל אסתטי כזה או אחר, אבל אני יודע שזה הכל בולשיט אחד גדול. אני במצב רוח שחור ושחור בחוץ ושחור יהיה הערב.

השעה חצות, ובקומת הבאר רק שני שולחנות אליהם מסובים ארבעה גרמנים שעסוקים בלהתלהב מהאייפאדים שלהם. אני מסתכל עליהם בבוז, בעיקר כי גם לי יש, ואת שלי אני לא שומר באיזה כיסוי פלסטי מכוער. אתה יכול ללמוד הרבה על רמת התרבות של האנשים מדברים קטנים ואידיוטיים מהסוג הזה. כל האנשים שמשאירים את הניילונים שמוצמדים למסכים (מכל סוג שהוא) במפעל הייצור על מנת לשמור על המוצרים במצב מושלם במהלך ההובלה אל צרכן הקצה – התבררו ללא יוצא מן הכלל כאווילים מטומטמים בשלב כזה או אחר. יצא לי כבר לראות סינים שמסתובבים עם משקפי רייבאן שעליהם מדבקה אליפטית "UVA UVB ויש המגדילים עשות ומשאירים אפילו את תווית המחיר המחוברת לחוט.

הבאר בכלל מתברר כסגור. עיני הגרמנים עוקבות אחרי נפשי היהודיה בעוד היא יורדת במדרגות חזרה אל הלובי. על משטח הדריכה אני נעצר לרגע ומביט מבעד לקיר הזכוכית הענקי ברחבת העצירה שבחוץ. מונית וולקסווגן סנטנה בצבע ירוק מטאלי עוצרת בדיוק באותו רגע. הנהג מחכה. «בשבילי" אני חושב. בשבריר שניה אני מחליט. יורד במהירות במדרגות. הבלבוי פותח את הדלת בתאום מושלם עם קצב ההתקדמות שלי לעברו. אחד אחר פותח את דלת המונית עבורי. אני מחליק למושב שליד הנהג (בסין, בניגוד להרבה מקומות אחרים – זה מקובל מאוד) ואומר לו בסינית "1912 » הוא בוהה בי תוך שהוא מנסה לפענח מבעד להגייה הכנראה מאוד שגויה שלי ושש שנות הלימוד שלו – לאן אני רוצה להגיע ואז חוזר אחרי בהדגשה יתרה: « אי, ג'יו, אי, אר – האדה האדה" כולו מבסוט מזה שהבין מה רוצים ממנו. אני בינתיים חושב שזה שהגה את השם של מתחם הבילויים הזה שבו זרים סליזיים כמוני יוצאים לצוד בחורות סיניות סליזיות לא פחות – היה כנראה גאון, או פריק של היסטוריה ומעריץ של סאן יאט סן או שניהם ביחד. אני אישית מקווה ששניהם, ובשמחה הייתי מזמין אותו לדרינק.

כשאני במסע עסקים או סתם מסע, אני הופך לאדם אחר, בין הניכור האוטומטי של מגבות קטנות לניגוב ידיים וקערת הפירות לבין הג'ט לאג והמשימה שעליי לבצע נוצר מעין ואקום נפשי שלתוכו גולש הרבה מהחלקים היותר אפלים באישיות שלך. דברים רדומים, רגשות עצורים. כולם פתאום פוצחים בשירה אדירה: אתה אמנם בודד, אבל בוא ונעשה עם זה משהו. בודד בחיי היומיום זה אפור ורגיל. בודד במלון, בעיר זרה אלפי קילומטרים מהבית והשתקפויות של שלטים בסימנים של כתבים עתיקים על כל חלון של כלי רכב שנושא אותך משם לשם אחר – זה כבר הירואי. זה כבר חומר לסרטים, ספרים ואולי אפילו בלדות.

ברחובות הפנימיים של 1912 אני רואה אותן עוברות במכנסונים קצרצרים, עקבי סטילטו וגופיות צמודות. אני חושב שהסיניות למדו הרבה דברים בשש השנים האחרונות – כולל להתלבש וללכת על עקבים גבוהים. היצר הפראי שלי גועש ומתנפץ לאלפי רסיסים של כמיהה בקיבורת חזי. אלוהים אדירים, הן כל כך יפות! כל כך מושלמות! עם ריח מדוייק של בשמים צרפתיים יוקרתיים בחום ובלחות הבלתי אפשריים האלה שלא מפסיקים במשך חודשים מיוני עד ספטמבר. אני חושב על זה שהן בטח בשנות העשרים המוקדמות של חייהן ושאני כבר בן 34 כמעט. אני בדרך להיות סוטה זקן ומטונף. וכמו כל סוטה זקן ומטונף לעתיד אני גם משוכנע שזה בדיוק מה שהן מחפשות.

אני נכנס לבלו מרלין. המקום חצי ריק. אולי בגלל שהלהקה קצת באוף באלאנס. שתי הזמריות הסיניות דווקא לא רעות אבל קצת צעקניות מדי. אני מתיישב על הבאר ומסתכל סביבי: על הכורסאות סרוחות שתי אסיאתיות שללא ספק אינן סיניות הן מדברות אחת עם השניה בשיעמום גלוי. על שני שולחנות גבוהים ועגולים מסובות שתי קבוצות של בני ארבעים פלוס וולגאריים בליווי שתיים שלוש סיניות אמורפיות בשנות השלושים המאוחרות במקרה הטוב. מימני שניים שלושה זוגות סינים מאוהבים ומעצבנים ומשמאלי, על הדלפק הניצב – שתי הבחורות היחידות ששוות משהו. וכשאני אומר שוות משהו – אז באמת שוות. בסביבות המטר שבעים, לצערי בג'ינס, אבל זה סקיני, בשביל שידעו שהרגליים. וזה. אחת מהן בחולצה צמודה ושדיים מושלמים. שני תפוחי פינק ליידי בתוך חזיית שקר כלשהו. שיער שחור ארוך וחלק, פנים חתלתוליים. מעשנת. השנייה – חולצת סאטן ירוקה צמודה, תספורת קלאסית שקילפה אולי מפרסומת ישנה של שנגחאי pre 1937. זה דווקא מתאים לה נורא ולפרצוף הקלאסי שלה עם העיניים הנדהמות. משני צידיהן של שתי הסחלביות הנהדרות האלה – שגר שכנראה הגיע משני השולחנות הוולגריים. אחד, כושי שחושב את עצמו אבל הוא בגיל כבר מבוגר מדי בשביל להיות כושי מגניב והשני איזה קרח שמן בחולצת פשתן לבנה. מהסוג המזיע. הם משתדלים נורא קשה, באמת משתדלים. הכושי הצתוות לירוקה והחתלתולה מצוותת לשמן המזיע.

התחלתי את הערב עם לונג איילנד. באמת לא ברור למה בחרתי במשקה כזה של כוסיות, כשהגיעה הכוס הגבוהה עם הקשים עשיתי כמיטב יכולתי לצמצם את הנוכחות של הדרינק המפליל הזה בקרבתי. והזדרזתי להזמין דאבל ג'יימסון און דה ראקס. בבאר שלא מגיש סינגל מאלטים (או שמגיש, אבל זה גלנפידיך הבנזין עם תמונת האייל) עדיף תמיד לשתות וויסקי אירי עם קרח ולא את אחד הסקוטים המעורבבים שלכולם טעם חריף מדי. משקה של גברים לא יכול לבוא עם קשית. כוס וויסקי קטנה עם קרחונונים עושה פלאים למוראל החטיבתי. לפיכך, משסולקה הכוס הטרנסקסואלית משדה ראייתי פצחתי מיד במלאכת האקסטרקציה. אני גבוה, מה שמאפשר לי לשבת בתנוחות משדרות נינוחות ושררה מעל הדלפק. אחרי אינספור צפיות בסרטי סמוראים ישנים בשחור לבן פיתחתי לעצמי, או יותר נכון – סיגלתי לעצמי – סגנון ישיבה בבארים שכל מהותו שמירת הסדר הציבורי ביפן ועריפת ראשים בחרבות קיטאנה.

הן שתיהן מסתכלות לעברי, מדי פעם. וזה בגלל שאני עושה להן את עיני הזאב הכחוש שלי. אחרי הצטלבות המבט הראשונית, אני מחייך חיוך רחב וממזרי. אני לא מכיר הרבה בחורות שנשארות אדישות לזה. רוב הבחורים יבחרו או בזאב או בחייכן ובכך יסתמו את הגולל על 90 אחוז מהנסיונות. העניין פשוט: בשביל להחליף בין הסגנונות צריך קצת סטייל, קצת ניסיון והרבה הרבה בטחון עצמי. אני חושב שמה שעושה להן את זה, לרוב הנשים בעולם זה הבטחון העצמי. משחק המבטים הזה בעצם משדר להן: «אני יודע בדיוק מה אני רוצה, אני יודע איך להשיג את זה אבל אני גם לא לוקח את עצמי יותר מדי ברצינות. אה, ואת די מוצאת חן בעיני אגב".

שני החתייארים מבחינים במתרחש ומשגרים לעברי מבטים רושפים. אני מתעלם באלגנטיות. השמן מצביע מספר פעמים על מועדון הריקודים הרועש שמעבר לרחוב הפנימי וצועק מעל המוזיקה לחתולה הברות שנבלעות במוזיקה החיה. הכושי שם את היד שלו מסביב למשענת הכסא של הקלאסית בחולצה הירוקה, כאילו שזה יעזור לו במשהו. באיזשהו שלב הוא מסמן משהו לשתי הסיניות הצעקניות שעל הבמה והן עושות לו סימן שיעלה בסגנון מיטב עדות הקריאוקי. הוא עלול להגדיל את הסיכויים שלו בצורה ניכרת אם יפצח בשירה איכותית רוויית כאב משדות הכותנה של אבות אבותיו. הוא מסובב את הגב אל הקהל וכשהוא מסתובב, המיקרופון צמוד למפוחית שצמודה לפה שלו. הוא מזייף נורא וזה נשמע כמו בולשיט אחד גדול. הבחורה בירוק מציתה סיגריה ולוגמת מהכוס שלה. אפס. הלך עליו. כשהוא חוזר למקומו, במקום להקביל את פניו בתופים, במחולות ובזעקות גיל היא בדיוק קמה בשביל לפזז בסביבת שולחנות הסליז. המסר די ברור, קשישא. זמנך עבר.

אני חושב לעצמי אם גם אני בגילם עלול לעשות מעצמי צחוק ולפקשש בצורה מחפירה שכזו ואז אני אומר לעצמי שזה הכל עניין של סטייל הרי. שני המזדקנים האלה הרי מעולם לא הקדישו לזה מחשבה. מן הסתם הם מעניינים בדיוק כמו המפוחיות וחולצות הפשתן המיוזעות שלהם. זה כל מה שיש להם להציע. ובגילם צריך להציע הרבה יותר. כי הרי מראה וגוף כבר אין להם. אם אני אדרש לפיתוי נימפות שכאלה בגילאים מתקדמים, נאמר, בעוד עשר או עשרים שנים, אני אעשה את זה. ואני אעשה את זה כמו שצריך.

הכושי עשה את שלו, הכושי הבין והכושי למעשה הלך קצת אחרי שהקלאסית בירוק חזרה למקומה שעל הבאר. לפני כן, הוא ניסה לשכנע אותה גם הוא לסור עימו למועדון המעכסים ממול. היא סרבה בנימוס, אחר כך, הם הצטלמו, השמן עם הפשתן צילם אותם. ואז הכושי צילם את השמן עם החתולה. ככה יוכלו להתרברב בפני החברים בבית או בפייסבוק ששגלו מלוכסנות בלילה של טירוף חושים. הפלאש מהמצלמה הדיגיטאלית חושף בברוטאליות את העובדה שלחתולה יש עור פנים רע. אני מאבד עניין בגזרתה מיד וממקד את מאמציי בירוקת המחשוף מתקופת הבוקסרים. היא נותנת לי מבט שלא משתמע לשתי פנים. אני אוסף אליי את הג'יימסון המקורחן ובצעד בוטח תוך אמידת מידת שכרותי (יש עוד הרבה מקום, זה בסדר) אני מתיישב לצידה בחיוך רחב. « היי, וואט איז יור ניים" – במשפטי פתיחה – הכי טוב זה גם הכי פשוט. היא הוגה איזה משהו עם יה וג'ינג שאני שוכח מיד. אני טוב בחולצות סאטן ירוקות, לא בשמות.

אני שואל אותה מה היא רוצה לשתות, היא אומרת שכלום. אני שואל מה החברה שלה שעדיין נאבקת בחולצת הפשתן המיוזעת רוצה לשתות וגם החברה שלה לא רוצה כלום וזה נראה לי בהתחלה מוזר אז אני מזמין לעצמי עוד וויסקיקרח. בזמן שהברמן מוזג, היא פתאום אומרת לא לא ומנסה לעצור אותו. היא אומרת לי שהיא רוצה שנעבור למועדון ממול ואם זה בסדר מבחינתי. אני אומר שבטח. הברמן מגיש לי את המשקה, היא מנסה לפתוח בדיונים איתו שיחזיר את המשקה אבל אני אומר לה שזה בסדר, בשביל 30 יואן אני לא הולך לבכות. אני משלם לשדוף המברמן ומוריד את הדרינק בשלוק. הג'ינג הירוקה פותחת עיניים גדולות. אני מחייך ונוגע לה באף עם האצבע. זה מצחיק אותה. היא נותנת לי יד ואנחנו עוברים על פני הכושי והפשתן בדרך החוצה אל המועדון ממול.

בתוך קהל עצום של אנשים היא מובילה אותי כשהחתולה הולכת לפניה, זה נראה כמו ימיה האחרונים של סדום או פומפיי או כל מטרופוליטן סליז שהוא לפני אסון נורא. יותר טעון מזה לא יכול להיות. כל הבחורות יפות בצורה מכאיבה, כל הבחורים חרמנים משולהבים. אחת לעשרה מטרים עומד שוטר חמוש במדים וכובע ושומר שאף אחד לא יפרוץ בהשתוללות קונג פו עם מקלות וחתיכות מהתפאורה. אנחנו מתיישבים על מושב מעור מול שולחן עגול קטן. שדוף מקומי צץ מהשד יודע איפה בתוך שניות ושם בידי חתיכת עץ מצופה בנייר גלוסי משני צדדיה. זה תפריט. והוא כולו בסינית. והמחירים בו אסטרונומיים. אני נזכר שבדרך עברנו על פני קיר זכוכית שמאחוריו היו בקבוקים ענקיים של קוניאק הנסי XO. זה הבראנד שאני הכי שונא בקוניאק. שום דבר טוב אף פעם לא צמח מקבוצת LVMH בכל מקרה. מדובר ללא ספק בקטע קוניאקוקינקי. זה הtheme של המועדון. גוט איט. אני חושד שנפלתי למלכודת של שתי בחורות שכל מהותן פיתוי מבלים לתוך המועדון אבל אני פוסל את זה על הסף. אני אחד, וההם היו שניים והיו להם עוד חברים שבטח היו מצטרפים, מה גם שהם התחננו לעבור לפה. זה לא קוסט אפקטיב. והסינים הם עם מאוד קוסט אפקטיבי. אי לכך ובהתאם לזאת, מדובר כנראה בבחורות שרוצות לכייף על חשבוני בלי שום אג'נדה מטעם. זה כבר פחות מקשה על מצפוני הגברי האידיוטי ואני אומר להן שתבחרנה מה שהן רוצות. אם כבר להשתולל הערב, אז עד הסוף. ג'ינג הולכת על המחיר הכי נמוך בתפריט ומבקשת חצי מהכמות. זה יוצא כולה 210 יואן, 25 יורו במקרה הכי גרוע, שזה אולי שני דרינקים בפריז. בתוך חצי דקה צץ לו שדופון אחר עם דלי קרח שבתוכו שישה בקבוקי בירה צהבהבים. מין סוג של קורונה סינית. ג'ינג אומרת לי שהיא גוד גירל. ושהיא כבר שתתה הרבה וזה סתם בשביל הזמנת המינימום. אני אומר לה שתפסיק להתנצל ושזה בסדר ושאיי דונט קר. אז היא אומרת שאני וורי סוויט והיא נותנת לי נשיקה ואוחזת בידי ומושכת אותי אל המעבר שמעבר לשולחן הבירות בכדי שארקוד איתה. אני מחליט שאין לי במה להסתכן. גם ככה כולם פה מגוחכים להפליא. כאילו, הם סינים. מה. מה כבר יכול להיות.

כלום.

אני רוקד איתה והיא מאוד נהנת. ואז היא נצמדת אליי ומתחילה לרדת ולעלות תוך שהיא מניעה את הגוף המושלם שלה ימינה ושמאלה בחושניות. אני משלים את תנועותיה ופתאום חושב על גאושין שלי הבחורה מנאנג'ינג שחילצתי אז, לפני שש שנים וחצי מלפיתתו של איזה שמן בארים מפושתן אחר. גם היא הכריזה עליי כ"וורי סוויט" וגם היא רקדה איתי בדיוק ככה. בא לי לבכות. זו היתה תקופה קשה מאוד בחיי וגאושין היתה האור היחיד שהבליח באפלה. היא היתה מתוקה ונדיבה ומבינה למרות שלא ממש תקשרנו ורבאלית. או אולי בגלל שלא תקשרנו ורבאלית. אולי זה קטע של בחורות מנאנג'ינג, אולי זה קטע של בחורות מסין. אולי זה קטע של אנגלית קלוקלת ומוזיקה רועמת. אולי זה החסך העצום באהבה שרוב תושבי כדור הארץ נושאים בחובם כמו אבן כבדה וקרה. אני לא יודע, אני לא יודע מה. אבל פתאום רציתי רק להחזיק אותה בזרועותיי, רק לחבק. רק להרגיש. כבר לא הייתי השחור שהחליק לתוך מונית ירוקה, כבר לא הייתי האשמאי הזקן שאולי אהיה.

ואז התחיל שיר סלואו סיני וכל הדיסקוטק הימהם את המילים. רקדתי איתה צמוד והיא התחילה לבכות. ממה שפחות או יותר הבנתי, היא יצאה להרוס את עצמה אחרי שנפרדה מהחבר הגרמני שלה. (נאנג'ינג שורצת גרמנים מזה עשרות שנים) אני או סוג של ריבאונד או השד יודע מה. אבל לא היה לי ממש אכפת. מה שרציתי היה לי. וזה מגע אנושי מתחת למזגנים האדירים והבאסים המרעידים. נישקתי את הדמעות שלה ואמרתי לה שהכל יהיה בסדר. כי מה כבר יכולתי לומר? לו היה מדובר בבחורה ישראלית, קרוב לוודאי שלא הייתי מגיע בכלל לסיטואציה כזו ואילו כן – הייתי בטח אומר לה משהו מתוחכם שהיה גורם לה לחשוב בצורה רלטיבית ולהתעודד. אבל הייתי בנוכחותה של "אה גוד נאנג'ינג גירל" שעובדת בחברה לייצור ספות או וספות או משהו שנגמר בהברה פתוחה. אז גו פיגור.

כשחזרנו לחברה החתולית שלה שלמעשה לא דיברה בכלל אנגלית היא פשוט התיישבה עליי. הביטה לי עמוק לתוך העיניים, כאילו היא מנסה למצוא את היצור האפל שישבור לה את הלב בפעם הבאה. אחר כך זה פשוט בא. היא נישקה אותי את אחת הנשיקות האלה של קח אותי, אני סקרלט או'הרה ומחר, אולי, בעצם לעולם לא יבוא.