ארכיון חודשי: אוגוסט 2013

אמנון לוי מראיין ילדים מזרחיים

הבעיה אצלכם – על "השד העדתי" של אמנון לוי

אמנון לוי מראיין ילדים מזרחיים

אשכנזים? מה זה?

הייתי בן 6 או 7 בפעם הראשונה שבה נתקלתי במושג "אשכנזי". גדלתי בעיירת פיתוח בצפון והיו לי שני חברים טובים, תאומים לא זהים ת' וי' פחימה. היינו מבלים שעות במשחק תחת עצי אזדרכת שאת ה"בונגלאכים" שלהם היינו יורים ב"טוטו" שהיה מין צינור פלסטיק אפור שעוצב כרובה סער בעזרת הרבה איזולירבנד ודמיון. יום אחד, בעוד אני וי' ניסינו לשמור על שווי משקל על גדר אבן נמוכה, פתאום ככה באמצע היום, י' אמר לי "יא חתיכת אשכנזי מסריח". אני כבר לא זוכר אם הלכנו מכות לפני זה או אחרי זה. אני רק זוכר שבאותו לילה, לפני שהלכתי לישון, שאלתי את אמא שלי "אמא, מה זה אשכנזי?" ואמא שלי התפלצה. "מי קרא לך אשכנזי??" היא שאלה. אז אמרתי שי'. ואני זוכר שהיא היתה די המומה. היא נאלצה להסביר לי מה ההבדלים, בצורה מאוד דיפלומטית. מזה הבנתי שאני אכן אשכנזי (רק לא מסריח במיוחד) כי אמא שלי נולדה ברומניה ואבא בצרפת. ושלושה דורות אחורה בכלל, כל המשפחה שלי (חוץ מרבע צרפתי שורשי – לא יהודי) מבסרביה בכלל. שזה איפשהו בין אוקראינה לרוסיה. באותו היום, נוסף נדבך חדש לזהות שלי. אבל זה לא העסיק אותי, ממש לא. אף פעם. ולמרות שאמא שלי אסרה עליי להמשיך ולשחק עם י' ות' פחימה. המשכתי לשחק איתם כמעט כל יום. כי ככה זה ילדים.

אליטה אשכנזית לא היינו אף פעם. אבא שלי עבד כל חייו במפעל אמא שלי היתה גננת ורק עמוק בתוך גיל 30 היא יכלה להרשות לעצמה ללמוד לימודים אקדמאים. שנים אחר כך גם גיליתי כמה הקריבו עבורי ועבור אחותי הקטנה. בעיקר אבא שלי, שבקושי ראיתי רוב הילדות מרוב שעשה שעות נוספות במפעל בכדי שאמא שלי תוכל לשלם שכר לימוד לאוניברסיטה ובשביל שאחותי ואני נוכל ללכת לחוגים ששנאנו נורא.

אף פעם גם לא יצא לי להתעסק עם עניין ה"אשכנזי/מזרחי" יותר מדי. התייחסתי לכל זה כפשוט חלוקה דיכוטומית לפי ארצות מוצא. אירופה+אמריקה = אשכנזי כל השאר = מזרחי/ספרדי. נו ביגי. לא ייחסתי לכל עניין המוצא או צבע העור כל חשיבות. בגיל 13 למדתי לבר-מצווה אצל רב חב"דניק אשכנזי את הפרשה המיועדת בהטעמה אשכנזית כמובן אבל בית הכנסת שבו בחרתי היה ספרדי. פשוט כי הוא היה הרבה יותר יפה מכל בתי הכנסת האשכנזיים בעיר. היו לו זכוכיות ויטראז' צבעוניות שזרחו תחת שמש אוגוסט של יום ההולדת שלי, והפרוכת היתה מקטיפה ירוקה עם עיטורי כתרים ובכלל, היתה לו מין כיפה תכלכלת יפיפיה כזו כשכל בתי הכנסת האחרים היו חסרי כל ייחוד. ביום שעליתי לתורה, עליתי אחרי ילד אחר שנולד בדיוק באותו היום – אפללו אחד. הוא קרא את החלק שלו בהטעמה ספרדית יפייפיה ואני קראתי את שלי בהטעמה אשכנזית יפה לא פחות. אחרי שלושה פסוקים בערך, הרב נואש מלנסות לתקן אותי ופשוט נתן לי ללכת עם הקטע שלי עד הסוף…

בחטיבה ובתיכון החברים הכי טובים שלי היו אבורמד, בדש ואבישרה. בצבא האחים שלי היו זרביב יוספון, אלפסי וביטון. אף פעם לא דיברנו על זה. על ה"אשכנזיות" שלי או ה"מזרחיות" שלהם הם אכלו אצל אמא שלי פירה ושניצלים אני אכלתי אצלם חריימה וטאז'ין וקוסקוס. אהבנו את אותן להקות, את אותם בגדים, שנאנו את אותם מורים או שנאנו את אותם מפקדים בצבא.

בקיצור, אם היה שד עדתי אפשהו, לא ראיתי אותו אף פעם. היו ערסים היו פרחות כמו בכל מקום, אבל חצי מהם היו בכלל "רוסים". מאז אותה תקרית עם האחים פחימה, ההסתלבטויות על ה"אשכנזיות" שלי נסבו בעיקר על סגנון המשחק שלי בשש-בש, איכות הקפה השחור שהייתי מכין, השליטה שלי ברזי תפעול המנגל או כמויות החריף העצומות שעד היום אני אוכל. אני מתגאה בזה שרוב ההערות היו על זה שאני "אשכנזי בלאי". בצבא ניצחתי בתחרות אכילת סחוג עם נגאר, תימני אימתני וצ'פחן לקול צהלות פלוגת הצמ"ה שבה שירתתי כחובש קרבי לקראת השחרור.

את כל ההקדמה הארוכה הזו כתבתי כי חשוב לי להעביר את האווירה והסביבה שבה חייתי. בשבילי, כל סיפורי ה"גזענות השקופה" של מר אמנון לוי הם עורבא פרח. אני מזכיר שוב. גרתי בעיירת פיתוח. יותר מעמד פועלים מהמשפחה שלי לא היה.

בפרק הראשון צפיתי אחרי אחד מהסטטופלוצים של אורטל בן דיין בפייסבוק. לאחרונה התחלתי לעקוב אחר המטרוניתא המאוד צבעונית הזו בגלל סיפור תביעת הדיבה בינה לבין אמיר חצרוני. בן דיין הקימה לעצמה שבט מקוננות מזרחו-פמיניסטיות ענף ומאז, מצאת החמה עד צאת הנשמה הן ממררות על מר גורלן המזרחי-נשי-המושפל כביכול. היא מייצרת די הרבה סטטופלוצים. רבים מהם מגוחכים עד דמעות על "שיח אשכנזי פטריכיאלי" וכגון אלה. אני ממליץ בחום, זה קרקס הבכיינות הכי טוב בעיר. בפייסבוק, סליחה.

את אמנון לוי אני ממש לא מסמפט. לדעתי הוא פופוליסט לא קטן. תוכנית התחקירים שלו היתה משעממת וצווחנית. גם הסדרה העכשוית שלו משעממת עד פיגור. אבל יותר משהיא משעממת – היא מקוממת. למה? כי אמנון לוי זועק "גזענות" איפה שרק נותנים לו. אתמול ישב אצל קירשנבאום וחטף בעדינות השמורה לקולגה ש"אפעס" אולי הנראטיב הגזעני שלו לא מחזיק מים. הפופוליסט התעקש על זכותו להתבכיין. אדרבא. סמי, עזוב הכל – סגור איתו חשבון:

מה היה לנו?

שחקן מתייפח? – יש.
ילדים מעיירת פיתוח? – יש
פרסומאי שיביא דוגמאות מהחיים? – יש
משפחה תומכת ונזכרת בימים עברו? – יש
אלבום תמונות מצהיבות? זכרונות מגגון בית אבא? – יש ויש

האלמנט? עלינו.

ואיזה אלמנט הוא מביא עלינו? אלמנט של "גזענות שקופה" שכביכול עובר כחוט השני דרך כל הסיפורים. הבעיה עם מר לוי הוא שהוא מתאמץ נורא, אבל הקקי לא יוצא. ולא רק שלא יוצא, אלא המציאות פשוט מתעקשת להוריד לו כאפות. בכתבה אכבר-אוהדת ("הארץ" נו מה.) על הסדרה שלו תמצאו את הקטע הבא:

אם תשאלו את לוי, בישראל של ימינו עדיין קיימת "גזענות שקופה", בלתי מודעת, שיוצרת בישראל שבט לבן עליון לצד השבט המזרחי המקופח. הוא יוצר הבדלה ברורה בין מזרחים שגדלים בסביבה מעורבת עם אשכנזים, לבין מזרחים מהפריפריה שחיים בעולם מנותק מהתרבות האשכנזית השלטת.

"הגזענות השקופה" הזו מזדקקת לרגע אחד מצמרר בסדרה החדשה של לוי. "זה הרגע הכי עצוב בסדרה", הוא אומר. בסדרה יושב לוי עם קבוצת ילדים בגיל העשרה באחד מיישובי הפריפריה, והוא מתעניין בשאיפותיהם המקצועיות. שניים משלושת הילדים רוצים להיות כדורגלנים, והשלישי שוטר. "למה שלא תרצו להיות עורכי דין או רופאים?", שואל לוי בתמימות, והוא מקבל תשובה חד־משמעית: "אלה מקצועות של אשכנזים. זה נראה רחוק ממני". כשהוא מנסה להבין בכל זאת מה ההבדלים בין אשכנזים למזרחים, הוא מקבל תשובה פשוטה וישירה: "אשכנזים חכמים יותר, הם רוצים יותר ללמוד. המזרחים עושים יותר עבודות של פועלים. לצעירים האלה אין אף מודל לחיקוי".

הדיאלוג הזה הצליח לזעזע גם את לוי. "זה היה מדהים, הם אמרו את זה בלי טיפת מרירות או כעס. גם בשכונה שבה אני גדלתי, פשוט לא הכרנו אשכנזים, עד שהגעתי לבית ספר, שהיה מעורב. רק אז גיליתי שכל מה שחשבתי על העולם הוא אחרת".

ואני גם רוצה לחזור לקטע הזה עם הילדים. איך הגיע מר לוי לעיירת הפיתוח הזו? פרופסור יהודה שנהב, פרופסור מזרחי פרופר שבא קומפלט עם משקפי עיגולד ובית קפה תל אביבי שלח את הצלבן לוי אל מסעו המרגש אל לב המאפליה של ה"גזענות השקופה". במובן "אתה משוכנז מדי, לך אצל הוילדע חייעס האותנטיים, למד דרכיהם וחכם" ולוי, כמו טעאטלה, מקיים. הוא שואל את הילדים אם יש להם בכיתה אשכנזי. התשובה? לא. פגשו פעם אשכנזי? התשובה? לא. ראו פעם אשכנזי? לא. בקיצור, הנערים האלה (שנראים בני 12-16) לא ראו את "האדם הלבן" מעודם. ואיך הם תופסים את האשכנזי? הנה שלל דוגמאות:

– אין אצלם (האשכנזים) חום ואהבה
– אוכל לא משהו
– האבא שותק, האמא פולנייה
– הדת שלהם שונה (לא כמו הדת "שלנו")
– נשרפים מהר, לבנים
– יש להם שפה אחרת
– הם לא עבריים

אבא שותק ואמא פולנייה

אבא שותק ואמא פולנייה

עכשיו, מאיפה באו לילדים (הבאמת מתוקים) האלה כל הסטראוטיפים האלה על האשכנזים? זו תודעה שמכניסים למים של אופקים יחד עם הפלואור? זה משודר מהכור בדימונה? זה כתוב בתורה? כנראה שלא. זה בא להם מה שנקרא "מהבית". או, אולי מהטלוויזיה, כפי שציינה אחת הבנות שרואיינה "ראיתי בסרטים". אז אם זו התפיסה של ילדים חפים מכל מפגש או מגע עם "אשכנזי אמיתי בשר ודם" מה זה אומר על הבית שבו הם גדלים? הרי אם ילדים אשכנזיים היו אומרים את זה בראיון בטלוויזיה מיד היו נאספים כל הבוזגלואים והדרעים והבן דיינות ולובשים שק, מעיפים שליכטות של עפר על ראשם וזועקים חמס. איזו גזענות! איזו אדנות! איזו התנשאות! וכו' וכו'.

כאילו שזה לא מספיק מדבר בפני עצמו, מר לוי לוקח אותנו לסיבוב בצ'כונה שבה גדל ומצביע על הבית האשכנזי היחידי ברחוב. הוא מספר איך כילדים הם עמדו מול הבית וצעקו "ווזווזים, איך אתם יכולים לאכול נקניק עם גבינה". בפרומו לפרק הבא, מגדיל דרעי הגנב המורשע אמור ומכריז: "כל הבנות שלי נשואות למזרחיים, אם יציעו לי בחור אשכנזי אני לא אקח!"

שאר הפרק זה מישמאש אחד גדול  אה-לה-סרט-ערבי-של-יום-שישי שבו מכים מזרחים טובים על חטא ה"השתכנזות" מצטערים, אבא, על שלמדנו באוניברסיטה ונסענו לחו"ל. מצטערים, אמא, על שלא אכלנו ממטעמייך כל שישי, מצטערים, אח, על שגרמנו לך להסס אם לקפוץ לביקור מהמילואים. חטאנו, פשענו. זנינו אחרי אלוהי האשכנזים (יש להם דת אחרת הרי) ואשכרה הצלחנו בחיים. ראוי היה שנשאר דפוקים וזרוקים כמו שאר אחינו. בוגדים אנחנו.

שאר פניני גזענות מזרחית הפציעו בדמות הקביעה ש"בוחנת מרמת השרון בלונדינית עושה חלק גדול מהקב"א" (כך במקור) ממש הזונה הגדולה מבבל אותה בוחנת בלונדה מרמת השרון. היא תקבע מי לשבט ומי לחסד. כי אין מאבחנות קב"א מזרחיות. מפיתום? איפה נשמע כדבר הזה? לא משנה שבלשכת הגיוס בטבריה היתה לי מאבחנת תימניה אסלית. (שאני זוכר עד היום בגלל פאשלה רצינית שעשיתי…) לא משנה בכלל שגבי אשכנזי ומופז שניהם רמטכ"לים מזרחים לעילא ועילא, בחיים לא תתפוס אותם אוכלים נקניקיה עם גבינה או עם אבא שתקן ואמא פולנייה.

בקיצור, סיפורימפו.

כחלק מהנסיון הנואל של מר לוי לקושש קצת גזענות שקופה, הוא מתרעם על "המספרים" איך זה, מזדעק הנגזל האומלל (שחי בבית שצריך קלנועית בשביל לבקר בכולו בלי להתעייף) – איך זה שאחוז הסטודנטים המזרחיים באוניברסיטאות לא עולה על 25 מאז שנות החמישים? איך זה שיש מלא שופטים אשכנזים ורוב הפושעים מזרחים? וואלעכ, איך זה? אה? אה? גזענות כמובן. או ש. או שאולי, המספרים לא מעידים בכלל על תקרת זכוכית עלומה וערטילאית? אולי אין בלונדינית שעושה סלקציה בשערי הצבא הקדוש? אולי מי שגזענים קטנים וחשוכים הם ההורים והמשפחה של אותם הילדים ש"לא חולמים" להיות רופאים ועורכי דין? אולי הבעיה היא דווקא בבית המזרחי הקדוש שלא שואל את עצמו את השאלות הקשות ומלמד את הילדים שלו ש"הם" האחרים הם רשעים מנוולים שלא קיבלו אהבה בבית? למה קודם כל "החברה אשמה" וכל העולם אשם ורק הם לא? למה תמיד הכל "קורה להם" למה הם כל כך פאסיבים ומסכנים ומנוצלים ומקופחים?

בחברה שבה זה אפשרי להיות שופט מזרחי, רמטכ"ל מזרחי, ח"כ ושר מזרחי. אין אפליה, אין שום תקרת זכוכית, אין שום קיפוח. די כבר עם ההתבכיינות. להצליח בחיים ולהשתלב ו"ללמוד בגיל 24" זה לא "להשתכנז" זה פשוט לשאוף לטוב יותר. האמת היא, שאף אחד לא שונא אותם, אף אחד לא שם להם מקלות בגלגלים, אף אחד לא עוצר אותם. זה פשוט נוח להאשים את כל העולם ואחותו בנחשלות שלך בנבערות שלך, בצרות אופקייך ובצרות שלך לפני שאתה מאשים את עצמך. ולוי? הוא כנראה זונת רייטינג קטנה ומלוכלכת. שד עדתי עאלק.