פוג'י

האוטובוס מטוקיו פולט אותי בעיירה קטנה וריקה למרגלות הר פוג'י.  תחנת רכבת, מרכז מידע לתייר סגור מזה שעתיים כמה נהגי מוניות משועממים מעשנים סיגריות ושתי תלמידות תיכון עדיין בחופשה נכנסות לסניף של מוס בורגר. על אחד המושבים, אישה עיוורת קוראת תווים בברייל ומחייכת חיוך של הבנה. המוכרות בדלפק ממהרות לשלוף תפריט באנגלית תחת למינציה קשיחה. כולן חיוכים וצחקוקים. אני מחליט שעדיף תלמידות תיכון על מוזיקאית עיוורת ויושב מאחורי המחיצה הנכונה. בפינה אחרת יושבים שני בחורים יפנים עם תיקים גדולים וציוד טיולים. הם מדברים בטון נמוך, אני משער שבטח אראה אותם על צלע ההר בהמשך.

ביציאה ממזללת ההמבורגרים הזולה אני נכנס לסבן אילבן הקטן שליד התחנה. מנסה להחליט איזה חטיפי אנרגיה לקחת איתי ובסוף הולך על כמה וריאציות של שוקולד מארבע חברות שונות. ליד תחנת המוניות, שני אוטומטים אימתניים לממכר משקאות. אני קונה שני בקבוקים של חצי ליטר של משקה איזוטופי בטעם לימון. אחרי שאני מאבטח אותם לצידי תיק הגב הקטן אני ניגש סוף סוף למונית הראשונה הפנויה. ואומר לנהג הממהר לכבות את הסיגריה "סנגן ג'ינג'ה". הוא מתניע, סוגר את הדלת האוטומטית אחרי ונוסע ברחובות הקטנים של העיר הכבויה.

הוא עוצר עשרה מטרים לפני הטורי הענק שמסמל את הכניסה למתחם מקדשי השינטו. השעה שבע וחמישים בערב. חושך. הוא שואל אותי ביפנית מאוד מנומסת מה אני מתכוון לעשות עכשיו. אני עונה לו בעילגות שאני מתכוון לטפס על הר פוג'י. הוא חוזר אחרי מספר פעמים על המילים "פוג'י סאן" בשאלה כלא מאמין. סוקר אותי במבטו מלמעלה למטה שוב ושוב. אני חוזר ואומר לו שכן. "11 שעות מפה עד הפסגה, אתה יודע את זה?" – "האי, ווקארימשטה" אני עונה. הוא מסתכל עליי שוב. "אולי אני אקח אותך חזרה? חינם". – "סומימאסן, אי-ייה!" אני עונה. הוא מביט בי שוב, במבט ארוך. "אתה לא הולך לעשות שטויות, נכון? אתה לא הולך לעשות דברים שלא כדאי". אני מביט בו ומנסה לרדת לסוף דעתו. הוא אומר משהו על אמא ואבא שלי שאני לא מבין. אחר כך הוא אומר "קויביטו" שזה "חברה" במובן של גירלפרנד. אני לא מצליח לפענח את שטף המילים, אני אומר לו שאני לא מבין. "גומן נאסאי, ווקארימסן…" הוא מביט בי בחצי יאוש. אני מושיט לו את 710 הין שעלתה הנסיעה לפי צג המונה אבל הוא מסרב לקחת את הכסף. הוא נותן בי עוד מבט ארוך אחד, מתניע, עושה סיבוב פרסה וחוזר אל העיר.

אני מסתובב אל עבר הכביש הנכנס אל אפלת היער ומתחיל לצעוד.

כמה מאות מטרים קדימה, בדיוק לפי הדפים שתלשתי ממדריך הלונלי פלנט, הדרך פונה ימינה ואחר כך ישר. העליה מתונה. בכביש החשוך עוברות מכוניות מעטות שני טיילים עוברים מולי בכיוון ההפוך. אני מברך אותם בערב טוב והם עונים לי בפלקטיות. אני לא רואה מהם הרבה, לשניהם יש פנסי ראש בוהקים. אני ממשיך לעלות עד שאני מגיע למקום שבו הכביש הופך לדרך עפר. שלט קטן מציין שפה מתחיל שביל העליה להר פוג'י. 11 שעות, 19.5 קילומטר עד הפסגה בגובה 3766 מטר מעל פני הים.

עד כאן הכל בסדר.

השביל מוליך אותי רחוק מן הכביש ומרחש המכוניות החולפות והוא הולך וצר. פנס המאגלייט שלי מאיר בחוזקה אבל האור נחלש רבע שעה יותר מאוחר, כשכבר לא שומעים כלום חוץ מהצעדים שלי על אבני השביל. אני עוצר לרגע בשביל לשתות ולהדק רצועות. אחרי שאני מחזיר את הבקבוק למקומו אני פתאום שם לב שהיער שקט נורא. בהתחלה אני לא שם לזה יותר מדי לב, אבל עם ההתקדמות שלי והחלשות נוספת של אור הפנס אני הופך מודע יותר ויותר. השביל הופך למין פס פתלתל וצר העובר בין שורשים חשופים על אדמה טרשית אפורה כהה. אני מאבד אותו כמה פעמים ומוצא אותו מחדש. למרות שהסוללות בפנס חדשות לגמרי אורו ממשיך להחלש בעקביות. באיזשהו שלב אני כבר לא בטוח שאני על השביל הנכון. אני שולף את המצפן הקטן שהבאתי, מאיר עליו בפנס ומגלה שהמחט מסתובבת לכל הכיוונים מחזה די מוזר שהופך מפחיד כשאור הפנס למעשה נכבה לגמרי וכל מה שנותר הוא סימני זרחן שפונים לכל רוחות השמים כאחוזי אמוק. אני מתחיל להבין שמשהו לא בסדר. העלטה רק מגבירה את המחשבות על השקט המוזר. איפה אני?

העיניים מתרגלות לחשכה לאט לאט ובעזרת הירח המלא שמפציע מדי פעם מבעד לעלווה הצפופה מאוד אני מצליח לזהות איכשהו את השביל שממנו סטיתי. אני חוזר אליו בשמחה מהולה בפאניקה ו"רוכב" עליו במהירות עד שאני מגיע לגשר מעל ערוץ עמוק. אני מתיישב באמצעו וגומר את אחד משני הבקבוקים שהבאתי. האוויר הופך קריר, אני מסיר מעליי את הטי-שרט הלבנה ולובש את החולצה הטרמית השחורה שהבאתי. אין רוח נושבת בעלים, אין קולות של חיות או רחשי חרקים, לא הצרצורים הייחודיים לקיץ היפני ולא קרקורי צפרדעים. אני מחליט להמשיך לנוע, מתוך פחד, מתוך אימה ומתוך רצון להמנע מכל מחשבה.

בערך שעה מאוחר יותר אני מגיע לקרחת מנוקדת באבני מצבה מחודדות. לפי דפי המדריך, מדובר באתר קבורה עתיק שלידו אני אמור למצוא מסעדת אטריות סובה. עדות אחרונה לציביליזציה לפני התחנה החמישית. מבנה העץ הקטן של ה"מסעדה" סגור וחתום כמובן, השעה כבר 11 בלילה אבל נראה שהמקום, שנראה יותר כמו בוטקה משופצר של גזלן מאשר מסעדה, לא היה פתוח מזה עידנים. אני מתקדם עוד דרך האתר מנצל את העובדה שהירח גלוי לגמרי מבעד לעצים. משום מה, המצבות דווקא מרגיעות אותי קצת. אחרי ככלות הכל, מדובר באבן מסותתת מעשה ידי אדם, לא הטבע הזר והמוזר שעטף אותי בשעות האחרונות.

ואז אני מבחין בו.

הוא יושב על גזע עץ במעיל צהוב, קצת לצד הדרך. באור הירח אני מצליח להבחין בתווי פניו, עיניים עייפות מאוד, אדומות מאוד ועצובות מאוד. פרקי ידיו שמוטים על המרווח שבין ברכיו, הוא נראה מאוד מאוד רע. "כמו אדם גוסס" אני חושב לעצמי. משהו במבט שלו דוחה אותי, לא מפחיד, דוחה. משהו בו אומר לי "אל תתקרב, אני כבר לא פה בעצם" אני לא מעז לפצות פה. מסובב את הראש ומחיש צעדי, אני נבלע בתוך הסבך.

הלב דופק במהירות, אני שוב בעלטה נוראית, כתמים כסופים של ירח מרקדים נגוהות על השורשים החשופים של היער הנורא הזה. עוד כמה מאות מטרים ואני מבחין בשלט לבן גדול עם סימון של שביל הטיפוס לצמרתו של פוג'י. שוב שמחה מעורבת בפאניקה, לפי המדריך יש לפחות עוד שלוש שעות של טיפוס אינטנסיבי עד שאגיע לתחנה החמישית. התחנה שממנה מתחילים רובם המוחלט של המטפסים על ההר. אני לא יודע אם אני אוכל לעמוד בעוד שלוש שעות של טיפוס, מעידה וכתמי כסף מרצדים בשקט הנוראי הזה. אני חושב על החדר שלי במלון הפאר שבלב גינזה, על האיקבנה, החלון הענק שצופה על העיר מהקומה ה20. על ט' שמחכה לי בין הסדינים מתחת למזגן…

מולי מדרגות חצובות ענקיות וטורי אבן ענקי. אני מבחין בו בברור, כמו גם בשני קופי אבן מוזרים לשני צידיו. אני לא יודע עוד כמה זמן אני אוכל להמשיך לשמור על שפיות במקום הזה. אני נע בין סצינות של סרטי אינדיאנה ג'ונס לסרטי אימה יפאניים. עשרה צעדים מעבר לטורי מזרה האימה ואני שומע סדרה של אנקות אנושיות לגמרי, אבל מרוחקות. איפשהו מצד ימין, נשמע כאילו מישהו נאבק על חייו. אני עוצר, מתיישב באמצע הסבך, בינות לשורשים המתפתלים על הקרקע הטחובה ואני מנסה להרגיע את עצמי. אני לא יכול. הלב שלי דופק במהירות, האנקות הולכות ומתעמעמות, הולכות ונחלשות ואז כלום. שוב, שקט, שקט שמאיים לרצוח אותך. וכתמי הירח על הגזעים ופיתולי השורשים. אני חייב לברוח מהמקום הזה. אני מתחיל לטפס כאחוז אמוק, רוכב על ה"שביל" הצר. הפה שלי יבש. 500 מטר יותר מאוחר אני מגיע לתחנה הראשונה. זו בקתת עץ חצי הרוסה עם פתח רבוע בגודל של 80 ס"מ על 80 ס"מ. אני מאיר עם הפלאפון שלי לתוכה ורואה רק הרס. חוץ מהקיר המרוחק ביותר, עליו יש סימנים באדום ומשהו שנראה כמו מקדש מאולתר עם המון בקבוקים חצי מלאים בנוזלים בצבעים שונים. אני מחליט שכדאי שאמשיך מכאן וכמה שיותר מהר. על אבן מלוטשת קטנה כתוב ביפנית שזו התחנה הראשונה. בא לי לחבק את האבן הזו, כל מה שמלאכותי, כל מה שלא עשוי מעץ או שלא נראה כאילו הוא הולך להתמוטט או לגסוס.

בין התחנה השניה לשלישית אני כמעט ונשבר, אני מרגיש שמשהו הולך להינתק בתוכי, משהו גורם לי לרצות פשוט לשכב על רצפת היער ולהטמע לתוכו. שייקח אותי אם הוא כל כך רוצה, עם השקט שלו, עם המקדשים המאולתרים שלו, עם העיניים האדומות של שוכניו וקופי האבן שלו שעליהם מטיילות קרני ירח כסופות. וכאילו הוא שומע אותי, אני מועד וידי נשלחות אינסטנקטיבית אל האדמה הלחה. דמעות של תסכול ויאוש פורצות ללא הזמנה. אני משתנק, הגרון שלי יבש ואני בולע אוויר. הלב שלי דופק חזק ואני מרגיש איך כל פעימה שולחת גלי סחרור אל ראשי. היער קורא לי אליו. היער רוצה בי. "רק תשכב… רק תשכב קצת… תנוח… אולי תישן קצת? אולי תישאר איתי ותמשיך מחר…? כן, תמשיך מחר… באור יום יהיה עדיף…" אני עדיין על ארבע, מביט אל האדמה והשורשים ואז הרציונל עושה קיק אין. קום, תתיישר. תחשוב בהגיון. יש לך עוד שעה וחצי או שעתיים. אתה עייף אבל עדיין בכושר. אתה חייב להמשיך, זה רק יער. ואם מצאת את הדרך שלך עד כאן, תמצא את דרכך אל התחנה החמישית. אני מרים את הראש, וכמו מתוך חלום, מבעד לעצים, אני רואה סוף סוף את הפסגה של ההר שעליו אני מטפס, הירח לימינה, מאיר נגוהות את קווי המתאר. זה שחור ההר על שחור הלילה. ובלב ההר, קצת מעליי ועד הפסגה יש זיג-זג של מאות אורות קטנטנים. עוד אנשים, בדיוק כמוני, שרוצים באותו הדבר.

אני מתרומם מהמקום בו מעדתי, מוחה את הזעה הקרה מהמצח, מחזיר את מבטי אל השביל הנעלם וממשיך לצעוד.

שעה אחר כך, אני מגיע לתחנה החמישית.

מרמור וגרגור הגנרטורים, הפרוז'קטורים, לכלוך שהשאירו מטיילים אחרים, כל אלו הופכים לכל כך נפלאים. היער נגמר מאחוריי, מולי רק הזיג-זג הזוהר, טרשים ואוויר קר. אני עוצר לעשר דקות, ממלא את הבקבוקים ואוכל בערך חצי מחטיפי האנרגיה שהבאתי איתי. אחת בלילה, כל שוכני התחנה ישנים כנראה, אני לא מתכוון להעיר את האחראים למרות שנורא בא לי לקנות סוללות חדשות ועוד מים ואולי קצת שוקולד. אני מרגיש מחודש מעשר דקות של מנוחה. אני בגובה 2350 מטר, אמצע ההר. חמש שעות נאבקתי ביער. למחרת אגלה שמדובר היה באאוקיגאהארה – "ים העצים" או יער המוות היפני. במשך אלפי שנים היפנים היו מביאים אליו את החלשים והזקנים על מנת שימותו בו ברעב ובקור. כיום הוא אתר פופולרי בקרב מתאבדים.

קצת לפני התחנה השביעית התחלתי לפגוש באנשים, הרוב יפנים, חלקם מערביים. כולם היו חברותיים מאוד וידידותיים. בתחנה השביעית מצאתי סוף סוף גזלן פתוח. המחירים היו מטורפים. 7 יורו לבקבוק מים של חצי ליטר, 12 יורו לשתי סוללות אצבע, אבל לא היה אכפת לי, פשוט שמחתי שאני חי, שאני נושם, שאני עדיין מטפס למעלה. שהכל בסדר ושהיער ההוא הוא רק מסה בגוונים של אפור כהה איפשהו מתחתיי. האוויר היה קר, קר מאוד. הטיפוס היה די קשה, בכמה מקומות חייבים להעזר בידיים. האופק כבר התחיל להתבהר. ניסיתי להגביר את הקצב אבל באיזשהו שלב הבנתי שהשמש תעלה לפני שאספיק להגיע לפסגה ואין מה לעשות. אבל כבר הייתי מעל לשכבת העננים והערפל, זה כבר לא ממש היה משנה.

כשהגעתי לתחנה השמינית, כבר היה אור מספיק בשביל לכבות את הפנס. ואז, פחות מדקה אחרי שהגעתי לתחנה התשעית, בגובה 3600 מטר מעל פני הים, בשעה חמש ותשע דקות בדיוק,

השמש התחילה לזרוח.

בהתחלה זה היה דיסק אדום בוהק, זוהר, רוטט, מושלם, שהתרומם לאיטו מתוך ים של לבן לים של לבן יותר. ואז זה נראה כאילו הוא פשוט נותר שם לכמה שניות ארוכות. יוצר תמונה מושלמת של דגל יפן. עיגול ענקי ואדום על רקע לבן ללא אופק, ללא נשימה.

כל האנשים סביבי עצרו באחת, את הדיבור, את הטיפוס, את האכילה, את העישון. עשרות אנשים כרעו ברך אל מול השמש העולה, גם אני הורדתי את ברכיי אל האדמה הוולקנית, מבלי לשים לב למה אני עושה. זה היה, בצורה הכי מושלמת, הדבר היפה, השקט, והשליו ביותר שראיתי מעודי. כמה יכולתי עוד להחזיק? מאתיים מטר מהנקודה הגבוהה ביותר ביפן, בכיתי כמו ילד, בכיתי בדמעות ארוכות שחתרו באבק האפור שכיסה את לחיי, בכיתי החוצה את כל השנים הרעות, את כל השנאה, הפחדים, האכזריות, בכיתי החוצה את יער המוות, את כל העולם בכיתי לתוך חריצים אפורים בלחיי.

זה היה בוקרו של העשרים וארבעה באוגוסט שנת אלפיים ועשר. יום הולדתי השלושים וארבעה. בפעם השניה באותו היום, נעמדתי על רגליי. לרגע, הכל הסתחרר בגוונים של ירוק, מבעד להבזקים והסחרחורת הכבדה של חוסר החמצן, נדהמתי לראות עשרות אנשים סביבי מנגבים דמעות, כולם. חייכתי חיוך סדוק, הפנתי את גבי לשמש העולה

ועליתי אל הפסגה.

13 מחשבות על “פוג'י

  1. אני לא יודע במה להתחיל
    במזל טוב
    או בכך ששכחתי איך שאתה כותב – אתה שואב את הקורא לצעוד איתך.
    לא פשוט לעשות דרך כזו לבד,
    שאתה הולך עם מישהו החבר'ה משנה לגמרי את החוויה ומנקה ממנה כל פסיק של פחד.
    עליתי עם הגברת את אדאמס פיק בסרילנקה בלילה, טיפוס של 4 שעות הכולל 3000 מדרגות. מעבר לטיפוס המונוטוני שמעצבן את שרירי הרגליים, החושך שסוגר עליך לא יצר אצלי דאגה כי הייתי עסוק בלדאוג לגברת. באיזשהו שלה התחככנו בשיח עם עלוקות וניהלו קרב להוריד אותם.
    כמובן לא היתה אפשרות לטעות בדרך, רק לטפס.

    לא זכורה לי פעם שהלכתי בלילה וחששתי שאאבד…מעניין. משנה לגמרי את הקונספט בחוויה.
    אז סחתיין ומזל טוב.

    1. תודה על הברכות 🙂
      כן, לו הייתי עושה את זה עם עוד מישהו זה היה מן הסתם מוריד בהרבה את רמות הפחד למרות שהיער הזה כל כך מוזר ומזרה אימה שיכול להיות שהיה נוצר המצב ההפוך ושני אנשים היו מכניסים אחד את השני לעוד יותר סרטים על מה שהולך סביבם… הייתי בלא מעט סיטואציות מסכנות חיים (הפרחים בעיקר לצה"ל) אבל אף פעם בחיים שלי לא הייתי כזה מבועת. וללכת לאיבוד שם זה ממש עניין של מה בכך. אל תשכח שאין לך שום נ"צ שאתה יכול לכוון אליו, שום מתווה קרקע שאתה יכול לזהות… הכל נראה אותו דבר או בערך. זה יער. אז בא הקטע הזה שאתה חושב – כמה כבר אפשר לטעות? כל עוד אני עולה – זה בסדר. אבל לא. יש איזורים שם ממש עם מלכודות מוות, תהומות פעורים שאתה פשוט לא רואה כי הם בעצם סדקים צרים ועמוקים באדמה הוולקנית. להשאר על ה"שביל" שם זה ממש עניין של חיים ומוות. סתם דוגמא, תראה את התמונה הזו שצולמה ביער: http://a34.idata.over-blog.com/3/46/97/82/crater-hyouketsu.jpg יצא לי למעוד בקרבת כאלה לפחות שלוש פעמים…

      1. מטורף…
        איך אומרים אצלנו – כל אחד והתחביבים שלו 🙂
        אתמול אכלתי בפונדק דרכים, מאלה בתחנות הדלק
        והרגשתי לרגע שאני חי על הקצה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים